לאהוב יותר מדי זו ערובה לאומללות

"אני הרוס, מסוחרר, כמו לאחר אורגיה גדולה", כותב גוסטב פלובר ("מאדאם בובארי") בן ה-24 במכתב הראשון אל לואיז קולה, משוררת מצליחה בת 35. הוא כתב זאת כשלושה ימים לאחר שובו לאחוזה המשפחתית כעבור מספר ימים בהם בילה בפריז באהבה ראשונית וסוערת. "אני תשוש עד מוות... אני, שעבדתי מבוקר עד ערב בשקדנות ובמשמעת, איני יכול לקרוא, או לחשוב, או לקרוא... המחשבה עליך מכשפת אותי ללא הרף" (מתוך "מכתבים" של גוסטב פלובר, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד).

ההמשך, כמו בכל אהבה, הוא עליות ומורדות. לואיז קולה רוצה לחיות לידו, אולי רק לגור בשכנות לו ולעזוב למענו את שני מאהביה, אבל פלובר מסביר שהוא מעדיף לגור עם אמו האלמנה ושאמא שלו לא תראה בעין יפה את העובדה שלואיז קולה תגור לידם. הוא ממליץ ללואיז קולה להתחתן עם אחד ממאהביה, ואז הוא יתראה איתה.

האם יש כאן עניין של פער דורות? לא רלוונטי לפלובר. "כוונתי שעד כמה שאת טוענת כי את מבוגרת ממני, את צעירה ממני", הוא כותב בכנות אופיינית ובלי לנסות לקנות את לבה במילים ריקות מתוכן.

מהי אהבה, על פי המכתבים של פלובר?

אהבה היא הקצף שצף על פני השטח

היו סימנים מוקדמים. כיומיים לאחר המכתב הראשון כותב פלובר: "...אל לך לאהוב אותי כל כך... כלום אינך יודעת שלאהוב יותר מדי זו ערובה לאומללות משני הצדדים?"

כשמונה חודשים מאוחר יותר הוא שולח אליה את אחד המכתבים החשובים שלו בנושא של אהבה. מכתב ארוך, עמוס בפרטים ובהבחנות, מומלץ ביותר לכל מי שאוהבים לדבר על אהבה:

"אם כוונתך ב'לאהוב' היא לרצות לקחת מן החוזה הכפול הזה את הקצף אשר צף על פני השטח בלי להסעיר את המשקעים הקיימים אולי בקרקעית, להתאחד בברית של חיבה ועונג, להתראות בחן ולהיפרד בלי ייאוש... להמשיך לחיות איש את חייו, גם אם מעט טוב יותר, עם כורסה אחת נוספת... שאפשר לאהוב ועם זאת לחוש ששורה אחת מאת תיאוקריטיס משכרת יותר מזכרונותיך היקרים ביותר, ותחושי גם שהקורבנות (אני מתכוון לדברים הנחשבים כיקרים ביותר: החיים, כסף) לא יעלו לך כלום ושהקורבנות הקטנים יעלו לך הרבה, אזי: כן".

לדבר על שדיים עם מאדאם פוקו

מה כן נמצא "בקדמת החיים"? האמנות. "כן, עלייך לעבוד, לאהוב את האמנות. מכל השקרים שבעולם היא השקרנית פחות. נסי לאהוב אותה אהבה בלעדית, לוהטת, מסורה. היא לא תאכזב אותך. הרעיון, רק הוא נצחי".

פלובר מתכוון ב"אמנות" גם לאמן עצמו וגם לצרכנים של אמנות, לכולם בעצם. ואהבה היא כשל עצמי. היא לא יכולה להיות נצחית ולא יכולה לשמש בסיס אמין לחיים. היא טובה, מעשירה, מרגשת בעוצמות, ועדיין היא לא יותר מאשר רגש מטלטל, דוהה ומעלה אבק לימים. יש בה משהו שקרי לגבי הבנת החיים. השמחה שהיא מעניקה, משקרת יותר מהשמחה מאמנות.

באחד ממכתביו המביכים מנסה פלובר ליצור חיבור מרתק בין אהבה ואמנות. המכתב מתחיל בתשובה מגומגמת לקנאתה של לואיז קולה במאדאם פוקו – "ייקח אותי השד אם אני יודע מה אני רוצה לומר, לבד מזה שהערב הייתי רוצה שתהיי פה, הייתי רוצה לנשק את שפתייך, להשחיל את ידי דרך תלתלייך המשתלשלים, ולהניח את ראשי על שדייך, אף שאסור לי לעשות כן מאז שגילית כי דיברתי על שדיים עם מאדאם פוקו".

ההמשך מפסיק להיות מגומגם. פלובר כותב רעיון שיש לשים אליו לב במיוחד בעידן של התכתבויות באינטרנט (ההדגשה בציטוט היא של פלובר עצמו) – "את אומרת לי שאהבתי את האשה הזאת ברצינות. זה לא נכון. רק כאשר כתבתי לה, הודות ליכולת שיש לי לעורר בעצמי רגשות באמצעות העט, לקחתי את הנושא שלי ברצינות, אבל רק כל עוד כתבתי".

ככל שהוא התכוון ברצינות לרעיון הזה, המחבר בין אמנות ואהבה, או בין כתיבה ככלל לבין אהבה, אני מוכן לקנות אותו. כתיבה יכולה לחולל את רגש האהבה, אפילו כלפי מכותבים שלפני זה היינו אדישים כלפיהם. אבל הקשר בין אמנות ואהבה הוא נושא נרחב מדי כדי להסתפק בו ברשימה העוסקת במכתבי אהבה של פלובר. אולי בפעם אחרת ובעזרת מכתבי אהבה של יוצר אחר.

"עלוב, פחדן, מנוול"

"מאדאם", כותב פלובר במכתבו האחרון ללואיז קולה, תשע שנים לאחר הפגישה הראשונה שלהם, "נאמר לי כי הטרחת עצמך אמש לבוא לביתי שלוש פעמים. לא הייתי בבית. ומחשש להשפלות שעיקשות כזאת מצדך עלולה לגרום, הנימוס מחייבני להזהיר אותך שלעולם לא אהיה בבית".

דורי פרנס, העורך והמתרגם של הספר הזה, מציין בהערה מתחת לאותו מכתב שלואיז קולה "הוסיפה על הנייר בכתב ידה 'עלוב, פחדן, מנוול'".

נרשמתם כבר לניוזלטר של יחסים?

אם טרם - הקליקו כאן