בעברית, לאומנות נשמעת יותר טוב

לפעמים צריך לתרגם את הנאמר בעברית לשפות אירופאיות, כדי להבין את מלוא משמעותם. מה שנשמע בעברית טבעי, קליל, כמעט מובן מאליו, אולי אפילו חביב ומקובל על כולם ובוודאי לא שערורייתי, מעביר בבת אחת צמרמורת וחלחלה כשהוא מתורגם לשפות אחרות.

כזה הוא פסק ההלכה של הרב אבינר שנשאל ביחס לעליית כוחן של "המפלגות הערביות". לטענתו, "על פי ההלכה גוי לא יכול להיות חבר כנסת". זה פשוט "לא שייך" כדבריו. "פאסט נישט" כפי שאומרים ביידיש. סוג של ערבוב מין בשאינו מינו שרק אנשים תמהוניים או חסרי טעם והבנה בסיסיים יכולים לטעות בו. זה לא שייך שהרי "זו מדינה יהודית ויהודים הם שמנהיגים את המדינה היהודית", כדבריו. מבלי אפילו להתעטף בטיעון ה"נאמנות" של ליברמן או בטיעונים ביטחוניים שרבים אחרים מעלים, מצהיר אבינר שבמדינה יהודית זכויות האזרח נתונות רק ליהודים.

ועכשיו בשפות אירופאיות. "פולין לפולנים" צעקו הלאומנים הפולנים בין שתי מלחמות העולם. זה פשוט לא שייך שיהודים ישבו בפרלמנט הפולני ויכריעו הכרעות גורליות ביחס למדינה הפולנית, הם טענו. זה בלתי נסבל שיהודי יהיה ראש עיר צרפתי. רומניה שייכת לרומנים בלבד. את הקריאות האלה צעקו האוסטאשים בקרואטיה, האנדקים בפולין, אנשי האקציון פראנסז בצרפת, אנשי משמר הברזל ברומניה וכל שאר הלאומנים האנטישמיים שביקשו לנשל את היהודים מזכויותיהם האזרחיות הבסיסיות ביותר בכל רחבי אירופה. בגרמנית זה נשמע הכי טוב – בגרמנית קוראים לזה volksgemeinschaft – קהילת הלאום. זה התרגום המדויק ביותר של הלך הרוח המנחה את הרב אבינר בפסיקתו.

קהילת הלאום, מושג ששימש את הלאומנים האנטישמיים באירופה ובעיקר בגרמניה מסוף המאה ה-19 וביתר שאת בין שתי מלחמות העולם, תפש את הלאום כגוף אורגני קהילתי. מעין משפחה מורחבת. זר לא יכול להיכנס מבלי לקרוע ולפרק את המרקם המסורתי. המדינה שייכת אך ורק לאותה משפחה מורחבת, ומשום כך למלוא הזכויות האזרחיות ובעיקר הפוליטיות לבחור ולהיבחר זכאי רק בן המשפחה. הזר, היהודי, שאינו בן אותו משפחה ושקיבל את זכויותיו רק מתוקף אותה דמוקרטיה ארורה, אותה המצאה מלאכותית ומנוכרת של המודרנה, של "העולם המערבי", אינו זכאי לזכויות אלו.

תחושת קהילת הלאום היא תחושה מעצימה. היא מעניקה תחושה של שחרור. של אחדות. של שייכות מלאה. זו תחושה מאד מנחמת. לעיתים זו תחושה של גאולה. אך היא תמיד תזדקק גם לזר שאותו שונאים, מנדים, מדירים על מנת שהקהילה תגיע לאחדותה ולשלמותה. בדרך כלל שימשו היהודים בתפקיד זה. עתה יש להם את קהילת הלאום שלהם וה"גוי" הערבי הפלסטיני הוא הזר שאין לו חלק ונחלה, כי הוא לא חלק מהמשפחה הגדולה. זה פשוט "לא שייך". בסופו של דבר הרי מדובר בשייכות.

אופציות הלכתיות אחרות

אך זהו לא דגם הלאומיות היחיד. באירופה ומחוצה לה וגם במחשבה המדינית של הלאומיות היהודית ובכללה הציונות, נוצרו דגמים אחרים של לאומיות שבהם דווקא כן מקובל שיהודים או במקרה הציוני - לא יהודים, ייבחרו לפרלמנט. גם מבחינה הלכתית, כפי שאבינר בעצמו מציין, יש אופציות הלכתיות אחרות.

העובדה שאבינר, כמו רבו הרב צבי יהודה קוק, מעדיף את האופציה ההלכתית הלאומנית, והעובדה שהרטוריקה שבה הם משתמשים – נשמת האומה, הפסיכולוגיה של האומה וכד', מחקה לגמרי את הרטוריקה הלאומנית באירופה של ראשית המאה, מעידות כמאה עדים שעמדתם לא צומחת מתוך ההלכה אלא מתוך עולם המושגים הלאומני והחשוך של המחצית הראשונה של המאה ה-20. בסופו של דבר, אבינר, למרות החזות היהודית האותנטית, הוא המתבולל הגרוע ביותר שבמודע או שלא אימץ לעצמו את רעיונותיהם של "הגרועים שבעמים" ורק ניסח אותם מחדש במושגים הלכתיים.

את רעיון "קהילת הלאום" מימשו בצורה הקיצונית ביותר הנאצים, שהפכו מושג זה לעיקר אמונה פוליטי. הם הדגישו את תחושת ה"יחד" השבטית שלזר אין בה מקום, ובמסגרתה היהודי פשוט לא שייך ומשום כך הוא פורם ומשחית את האחדות

המלאה של האומה. חוקי נירנברג של 1935 אכן שללו מהיהודי את אזרחותו ואת זכותו לבחור והעניקו לו מעמד נחות של "נתין". כפי שבישרו העיתונים הנאצים מששללו את זכויותיהם של היהודים, "עכשיו אנחנו בינינו לבין עצמנו". סוף סוף הסרנו את ההשפעות הזרות מהפוליטיקה שלנו, עכשיו היא טהורה. עכשיו גרמניה שייכת לגרמנים, הם צהלו בדיוק כפי שאבינר מחכה לרגע שמדינת היהודים תהיה שייכת אך ורק להם. "גויים" לא ייבחרו בה לפרלמנט.

לפני מתקפת הטוקבקיסטים, דמיינו כי באחת ממדינות אירופה מסביר בישוף חשוב שזה פשוט לא שייך שיהודים ייבחרו לפרלמנט. זה היה עובר מיד לטיפולו של בית המשפט. אבל בעברית זה נשמע דווקא נורא לגיטימי. זו הרי לא לאומנות, וודאי לא גזענות. זו בסך הכל הלכה. קצת יידישקייט הרי אף פעם לא הזיק לאף אחד.

עמוס גולדברג הוא עמית במרכז סכוליון ומלמד היסטוריה של השואה באונ' העברית