תגיד תודה שמצאת עבודה

לא מעניין

ואת מי זה בכלל מעניין שאתה מסריח בחולצת

פלנל ארוכת שרוולים

בתור במעדניית קרלסברג הרוסי בפתח תקווה

בערב ראש שנה יהודי מהביל

אוחז שקית משומנת של שיירי עוף.

העיניים שלך מלוכסנות מדי,

השיער סמיך מאובק מדי,

וכשנרתעים אי אפשר שלא להרהר בשירותים

שאתה חולק, מעידים עליך, מטונפים,

בטח שמטונפים.

תגיד תודה שמצאת עבודה

אפשר לחשוב מה היה לך שם

בקתה, אישה כמושה, ילדים בבוץ,

פרה שהיית מזיין, איזו פרה, תרנגולת,

מקסימום תרנגולת בְּחגים וּבְמועדים

שיש להם שמות חשודים כמו שנת הנחש או הכלב.

תגיד תודה שיש לך עבודה

ואתה יכול לאכול תרנגולות, שאריות,

גם לשארית תרנגולת קוראים תרנגולת.

אז נולדת בצד הלא נכון של העולם

לנו הוא הבטיח זבת חלב ודבש,

זבת זיבה, מה שמעלה הרהור על השמוק המכווצ'ץ'

במכנסיים המוכתמים, איך אתה מסתדר,

לא מסתדר, בטח הולך לזונות, ואשתך,

מה אשתך, את מי מעניינת האישה שלך

בערב ראש השנה היהודי במעדניית קרלסברג הרוסי

בפתח תקווה

שחר, שירים מתוך ספר חדש (צילום: אסנת קרסננסקי)

ארבעים ותשע

ידיים יפות,

קרסוליים עדיין יפים

שדיים לבנים

אגן שמנמן (מאיפה השפע הזה)

מבט חזק

ראיה חלשה,

תשע וחצי שנים

ועוד אינספור שנים

שכחתי אהבה

ארבעים ותשע

ועדיין לא עפתי,

מאדן החלון בקומה הרביעית

המטרופולין לא מהבהב,

למטה גינה קטנה, עץ כרות,

ילדים משחקים בכדור.

אולי עלי להתנפץ בכדי לעוף

ארבעים ותשע,

בוררת עדשים

להשביע את בטן הילדים,

רעב אחר אינני יודעת להשקיט

שני השירים לקוחים מתוך "זו אני מדברת", שיצא לאחרונה בהוצאת בבל ובתמיכת קרן "קסת". יודית שחר

היא אימא לשניים, חיה בפתח תקווה, נולדה וחיה בתל אביב, על גבול שכונת התקווה. למדה היסטוריה באוניברסיטת תל אביב וחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים. היא מלמדת ומנחה אוכלוסיות מוחלשות. פרסמה שירה ופרוזה ב"קשת החדשה", "מטעם", "משיב הרוח", "מעין", "עמדה", "הכיוון מזרח", "אתגר", "הליקון", "עיתון 77" ועוד. כמו כן, שיריה הופיעו באנתולוגיות "אדומה", "עקלקלות", "לאחותי, כתיבה פמיניסטית" ועוד.