רוקדת על כל העולמות

צריך הרבה אומץ בשביל לעלות על במה בישראל מופע עצמאי בלי גב של מפיק, תיאטרון או רשת ביטחון של תקצוב ממסדי. צריך עוד יותר אומץ כשמדובר באמן בתחילת דרכו ובמופע פיוז'ן של מוזיקה ומחול שמשלב בתוכו מגוון סגנונות שבדרך כלל מדברים לקהלים שונים בתכלית.

לטניה וינוקור, רקדנית ומוזיקאית מחוננת, שמזה שנים לוקחת חלק בגרעין הקשה של להקת "מיומנה", יש הרבה אומץ ועוד יותר אמונה בעצמה ובקהל הישראלי. במופע "Cinco", שיעלה ביום שלישי הקרוב על במת צוותא בתל אביב, היא מפגישה בין אהבתה לפלמנקו לאהבתה למוזיקה הקלאסית.

מתוך המופע "Cinco". פיוז'ן פלמנקו (צילומים: שחר לבני)

כבת לשני הורים מוזיקאים – אמא כנרת ואבא צ'לן – שניגנו בתזמורת של תיאטרון האופרה והבלט של קישינייב, דרכה של וינוקור לבמה סומנה כבר מגיל צעיר. שיעורי בלט קלאסי ולימודי כינור היו החלק הארי של ילדותה ברוסיה וכשעלתה לישראל, בגיל 8, המשיכה בלימודים גם בארץ, שממשיכים עד היום באקדמיה בירושלים.

אל הפלמנקו נחשפה שנים ארוכות לאחר מכן והתאהבה, אהבה שגבתה ממנה מחיר. "כשאתה בא ממסורת של הערצה לתרבות הקלאסית במוזיקה ובמחול, הבחירה בפלמנקו לא פשוטה", היא אומרת, "פלמנקו שובר את הכללים שהמחול הקלאסי נאחז בהם. מגיל צעיר היה ברור שיש בי צד חייתי שלא הולך לפי החוקים ולכן המשיכה היתה טבעית".

אחרי שלמדה אצל כרמל נתן, אחותה של הרקדנית והכוריאוגרפית הישראלית מיכל נתן, החליטה וינוקור להעמיק בלימודי הפלמנקו בספרד. כשהמורים באקדמיה למוזיקה לוחצים עליה להתמקד בלימודי הכינור, והלב מושך למחול הספרדי, וינוקור התלבטה אבל בסופו של דבר הלכה אחרי הלב. "נסעתי למדריד לקחת שיעורים בבית הספר Amor De Dios. עשיתי חמישה וששה שיעורים ביום והתאהבתי", היא אומרת ומסבירה, "ברגע שנכנסים לסטודיו מרגישים את הוויב.

"טכניקה זה לא מספיק, אתה רוצה להתערבב גם באנרגיה שיש בשירה ובמוזיקה. במדריד הבנתי מה זה אומר: פלמנקו. יש בו הכל. זה הרגע הנתון שבו הכל מתאחד. אהבה, קנאה, שנאה, מוות, חיים. הדרך שלי לבטא את כל הרגשות שיש בי מתנקזת לתוך המקצבים של הפלמנקו שהם כמו פעימות לב".

לשבור את הכלים

במשך שנה היא למדה אצל טובי המורים בספרד בהם מנולו מרין ואליסיה מרקז, משאירה מאחוריה את סיום התואר האקדמי בירושלים. "אני לא מצטערת על זה", היא אומרת, "קיבלתי החלטה שהפכה את חיי. החלטתי שאני עושה מה שמרגיש לי נכון ואם זה אומר לשבור את הכלים, כך יהיה. זה בעצם מה שהפלמנקו אומר: לך עם הלב".

מחפשת חופש בתוך המסגרת 

למרות שהחליטה לכאורה לוותר על המוזיקה, בספרד התפרנסה בעיקר מנגינה על כינור. "זה קרה במקרה בערב של פלמנקו אצל חברים. ישבנו ושרנו ורקדנו וניגנו ואחרי ג'אם של שעתיים משהו קרה, מעולם לא ניגנתי ככה אבל משהו נפתח שם. למחרת פנתה אליי פסנתרנית ששאלה אם ארצה להצטרף להקלטות אלבום שייצא ב-EMI ומשלב בין באך לפלמנקו. זה הדליק אותי ופתאום מצאתי את עצמי מרוויחה כסף דווקא מהכינור", היא מספרת.

לישראל חזרה באוגוסט 2002 לחופשה קצרה ובעקבות אודישנים ב"מיומנה" נשארה בארץ. "הרגשתי שזה המקום שבו אני צריכה להיות", היא אומרת.

אם החלטת על פלמנקו, למה בעצם בחרת במיומנה?

"אין כזה דבר לבחור. מגיל 12 אומרים לי שאני צריכה לבחור. יש אנשים שרוצים רק דבר אחד. אני רוצה גם וגם. אני רוצה לעשות הכל והכי טוב. ניסיתי המון סגנונות. יש לי חיבה לריקודים סלוניים. האהבה הראשונה שלי היא בלט קלאסי. אבל הנה, אני במיומנה שש שנים וטוב לי בלהקה.

"זו מסגרת שמאפשרת לי להתפתח בתוכה. אני רוקדת, מנגנת ושרה ויש לי חופש בתוך המסגרת. במובן מסוים זה חלום שהתגשם. אחרי הכל מגיל שנתיים וחצי אני הולכת לתיאטרון וצופה במופעים עם 70 נגנים, 60 רקדנים ותפאורות שמתחלפות, מנצח, במאי, כוריאוגרף, כל ההמולה הזו מתרחשת מולי ואני פעורת פה. חיפשתי מקום שיאפשר לי להיות אני בתוך המסגרת ומיומנה בשבילי זה כל זה ועוד".

מה גרם לך אחרי כל כך הרבה זמן לומר שאת רוצה להעלות מופע משלך?

"הרצון תמיד היה קיים. מגיל 9 אני כותבת יצירות וכוריאוגרפיה. במגמת המחול בבית הספר שבו למדתי ברחובות הייתי מעלה הפקות עם מוזיקאים ורקדנים. הפיוז'ן נולד בספרד בהפקה של באך עם הפלמנקו, שם הבנתי שהתפקיד שלי הוא לחבר בין העולמות. כשחזרתי לישראל העליתי מופע פלמנקו שרץ מדי פעם ב'Riverdale' בנמל תל אביב. לזה הצטרפו נגנים ורקדנים ולאט לאט התחילה להתגבש קבוצה. לתוכה הבאתי גם יצירות לכינור שכתבתי. בסופו של דבר התגבש הרעיון למופע שמתעסק בכוח הנשי דרך ארבע דמויות נשיות שונות".

לקחת הרבה על הכתפיים שלך. זה לא מלחיץ?

"יש הרבה נקודות בדרך שבהן חוסר הביטחון טוטאלי. בהתחלה הייתי מפוחדת אבל אני מכריחה את עצמי להתקדם. עם התהליך אתה מוצא את הנישה שלך ואת האנשים שהולכים איתך את הדרך".

אהבה, קנאה, שנאה, מוות, חיים - הכל מתאחד

ללהקה שנוצרה סביב וינוקור קוראים "תיאטרון פלמנקו פיוז'ן" והיא מורכבת מקבוצה של נגנים, זמרים ואורחים שמתחלפים ממופע למופע, בהם דויד ברוזה וליאוניד פטאשקה.

לעת עתה אין לה שום כוונה לעזוב את "מיומנה" או לוותר על אהבות אחרות. "אני פועלת בכמה מישורים שונים ויודעת שבשלב כזה או אחר הדברים מתחברים. אני לא שואפת להיפרד. זה עניין של סדר עדיפויות", היא אומרת.

המישורים השונים כוללים בין היתר מופעים עם "מטבוחה", הפקה מטורפת של

מוזיקה אלקטרונית בהשתתפות אודי בן כנען מלהקת "שבע" ודי.ג'יי שלומי (אח של קרולינה) בלהקת טרנס שמופיעה בלייב.

השבוע תחגוג וינוקור יומולדת 27 ורגע לפני שהמסך עולה היא מאחלת לעצמה עוד הרבה שנים של גם וגם. "את החלומות שלי אני כבר מגשימה", היא אומרת, "רציתי לעבוד בכמה מערכות שונות וליצור משהו משלי שאני מאמינה בו. חלמתי שאנשים יאמינו במה שאני מאמינה והיום זה קורה".