אמא של יריב לא רוצה שיבוא הביתה

אבא של יריב בן ה-14 מכור לאלכוהול וניתק קשר עם המשפחה לפני 7 שנים. אמא שלו לא הצליחה לטפל בו והחליטה שיותר טוב לו לגדול בפנימייה. ליריב אח בן 17 ושני אחים קטנים, פרי קשר זמני של האם, המטופלים במסגרת הקהילה. לפני 5 שנים הוא הוצא מהבית, על רקע חוסר מסוגלות של האם ובעיות התנהגות קשות שלו.

"האח הגדול היה תמיד מועדף", מספרת ש', עובדת סוציאלית בפנימייה בה שוהה יריב כבר 5 שנים. "מגיל צעיר הייתה ליריב בעיה בהיקשרות של האם אליו ובתקשורת עימה. עם השנים, הבעיה הלכה והחריפה. לאמו היה קשה לטפל בו ויריב הוציא עליה את הכעסים שהצטברו אצלו. מבית הספר הגיעו דיווחים על כך שיריב מגיע עם אותם הבגדים וללא מקלחת מספר ימים ברציפות. הוא שוטט ברחובות ונראה ילד עצוב. האם ויתרה עליו בהחלטה מודעת שיותר טוב עבורו להיות בפנימייה".

וכאילו לא די בכך, זמן קצר לאחר שיצא יריב לפנימייה הוא היה עד לאירוע קשה במשפחתו המורחבת וחשף אותו לרשויות הרווחה. מאז, כולם במשפחה כועסים עליו ומפעילים לחץ על אימו לדחות אותו. הם מאשימים אותו בכך שהמשפחה המורחבת התפרקה ובכך שבן משפחה הסתבך עם החוק. כך התחילה האם להתחמק מהביקורים שלו בסופי שבוע. 

"יריב הוא ילד מאוד סגור. הוא מאוד רוצה לצאת הביתה, אך עם הזמן הוא התחיל להשלים עם העובדה שזה כמעט ולא מתאפשר. ראינו שהביקורים מקשים עליו ועליה. הוא היה חוזר משם לא מאופס ולא מסודר. החלטנו למצוא לו משפחה מארחת לאירוח של פעם בשבועיים, כאשר כל הילדים יוצאים מהפנימייה לביתם. כעת הוא יוצא פעם בחודשיים לביתו (לעיתים אמו לא מסכימה שיגיע הביתה) ובשאר הפעמים הוא מתארח אצל המשפחה המארחת שלו".

"אם אפשר לעזור, אז למה לא?"

המשפחה המארחת שנמצאה עבור יריב היא משפחתה של סמדר ובן זוגה. לסמדר שלושה ילדים בגילאי 15-19 ולבן הזוג יש שני ילדים נוספים מנישואים קודמים, בני 10 ו-15.

"לפני שהגיע לסמדר ומשפחתה", מספרת ש'. "עבר יריב שתי משפחות מארחות, אותן העביר מבחנים לא קלים. סמדר היא אישה יוצאת מן הכלל. היא ידעה להכיל את הדרשנות שלו ולהסביר לו היכן היא לגיטימית והיכן לא. הייתה לה המון סבלנות. גם יריב מצידו למד מהפעמים הקודמות והיה לו חשוב שהפעם זה יצליח".

הקשר עם סמדר ומשפחתה החל במייל כללי שסמדר קיבלה ממנהל הפנימייה. "המייל מאוד ריגש אותי", מספרת סמדר. "דיברתי עם בן זוגי והוא אמר 'תשמעי, אין לי בעיה. אם את מאוד רוצה אני איתך'.

"שאלנו גם את הילדים והם אמרו 'אם אפשר לעזור, למה לא?' הייתי כל כך חדורת מוטיבציה ורצתי קדימה, כמה שיותר מהר. התהליך לקח כארבעה חודשים. הרגשתי כבר שאני מתחילה להתקרר. עד שנפגשנו עם הילד, כמעט יצאה לנו הרוח מהמפרשים, אבל בדיעבד אני מבינה שהתהליך היה נכון. רצינו ילד קטן יותר, אבל החלטנו לעזור היכן שצריך.

"כשפגשנו אותו בפעם הראשונה בפנימייה, הוא הלך עם אם הפנימייה למטבח ושמענו אותו אומר 'הם דווקא נראים נחמדים'. הוא היה מאוד שקט ומופנם וראינו שדי קשה לו לדבר. הוא כנראה מאוד התרגש".

"אנחנו פה בשבילך"

"לאחר תהליך הדרגתי של מפגשים, שאלנו אם הוא רוצה לישון אצלנו", מספרת סמדר. "הוא אמר שכן. כשהחזרנו אותו למחרת לפנימייה, הוא יצא מהאוטו בלי להגיד כלום ומיהר פנימה לפנימייה. התקשרתי לאם הבית לוודא שהוא הגיע והיא שאלה 'למה הוא בוכה?' חשבתי שאולי הוא כועס על משהו. היה לי קשה עם זה. היא אמרה 'לא, זה בסדר. קשה לו לחזור אחרי שהיה אצלכם'.

"חשבתי 'הלוואי והייתי יכולה להשאיר אותו אצלי', אבל אנחנו עובדים שעות ארוכות וזה בלתי אפשרי. בחנוכה היה מפגש עם המשפחה המורחבת. כולם ידעו שהוא מגיע וקנו גם לו מתנה. בהתחלה הוא היה בסדר ואחר כך פתאום קלטנו שהוא עומד ליד החלון. הוא הוציא את הראש החוצה וכשהתקרבתי ראיתי שהוא בוכה.

"שאלתי 'מה קרה?' והוא עשה סימן של כלום. הוא כל כך בכה. נהיה אדום לגמרי. הרגשתי ממש חסרת אונים. חשבתי שאולי זה קושי שנובע מהכאב של מה שאין לו, אולי ההתרגשות של ההמולה המשפחתית. הנחנו לו להירגע לאט לאט ואחרי שנרגע, הוא לא רצה ללכת משם. בהתחלה התגובות האלו היו מאוד קשות לנו. היינו מחזירים אותו ואומרים לו 'תמיד נבוא לקחת אותך. יש לך את מספר הטלפון שלנו. תמיד נעזור לך ואנחנו פה בשבילך'. כשהיינו אומרים את המשפט הזה, הדמעות היו תמיד עולות ומבצבצות אצלו. אני מאוד רגשנית ולוקחת הכול ללב. היה לי מאוד קשה עם התגובות האלו וכמובן גם לו.

"עכשיו, הכול כבר יותר שגרתי. הוא מכיר את כולם. בהתחלה רצינו שיהיה כשהילדים של בן זוגי לא נמצאים, שלא יבוא אחד על חשבון השני, אבל הם ביקשו להיות ביחד. הם מסתדרים נהדר. קנינו מזרן מתנפח, שיהיה לכולם איפה לישון. עכשיו כל שבועיים יש אצלנו בבית 6 ילדים.

"יריב לא מקבל אצלנו יחס יוצא דופן או שונה. אם הוא עושה משהו לא בסדר מעירים לו. אם צריך להעיר לו בטון קצת יותר נוקשה, מעירים, למרות שכמעט ולא מגיעים לזה כי הוא באמת ילד טוב. הוא מאוד מופנם ושתקן. הוא עוזר בבית ואומר 'תודה רבה. היה מאוד טעים'. כל דבר שמבקשים ממנו הוא תמיד עושה. כנראה שהוא מרגיש צורך להחזיר במשהו. אנחנו משתדלים באמת להעניק מה שאנחנו יכולים וכמה שאנחנו יכולים. אני יודעת שכמה שניתן זה לא יהיה מספיק, אבל אנחנו עושים את זה בשמחה".

לתת את הנשמה

"יריב תמיד שמח כשאומרים לו שהוא יוצא אליהם", מספרת ש'. "הוא מספר על חוויות שהיו לו איתם. עד לאחרונה הקשרים שלו היו מאוד חד צדדיים. הוא היה הפאסיבי בקשר. בשנה האחרונה הוא יותר בטוח במשפחה ומיוזמתו מבקש ליצור איתם קשר. זה לא רק על מנת שייקחו אותו, אלא גם בשביל לשאול מה נשמע ולהתעניין בשלומם. עבור ילד סגור כמו יריב זהו צעד גדול ומאוד משמעותי ביצירת הקשר הבטוח שלו עם המשפחה המארחת. זה מראה שהוא מרגיש אליהם קירבה ובוטח בהם. הוא מוכן לתת מעצמו ולקחת את הסיכון של להתאכזב.

"מאז שהקשר שלו עם המשפחה הפך למשמעותי יותר, אפשר לראות אצלו שיפור בביטחון העצמי. לפני כן, הוא היה מרצה מאוד, לא הביע את הרצונות שלו. אנחנו שמחים אפילו לראות אצלו סימנים של גיל ההתבגרות, קצת התפרצויות. זה מראה שהוא יודע שאם ייפול ויסתבך, יש מי שיתפוס אותו ויגן עליו. הוא שמח יותר. רואים את השינוי בהבעת הפנים שלו. הוא מחייך יותר, מספר בדיחות ומסתובב בחצר הפנימייה עם ילדים אחרים. עדיין יש עצב בעיניים שלו, אבל לצד זה מפציעה גם שמחה".

"זה ממש כמו בשיר של בועז שרעבי 'לתת את הנשמה ואת הלב'", מסכמת סמדר. "אנחנו כבר אוהבים אותו כמו ילד של המשפחה. זו תחושה שאני לא יכולה לתאר. זה ממלא. זה משהו אדיר. לראות את הילד הזה מחייך שווה הכול. זה לתת כי יש לך מה לתת וכי אתה אוהב לתת".

• עמותת "ילדים בסיכוי ", מקשרת בין הילדים חסרי העורף המשפחתי לבין משפחות המוכנות לארח אותם. להתנדבות לחצו כאן  וחתמו על הטופס המקוון.