כשאתם עומדים מול מדף החטיפים בסופרמרקט במה תבחרו? באריזה אישית קטנה או באריזה משפחתית? רוב הציבור מתברר, מעדיף דווקא את האריזות הגדולות; באופן לא מפתיע, גם הסביבה מעדיפה אותן.
אך בעוד שבישראל אין כיום כל מדיניות שמטרתה צמצום האריזות הקטנות, הרי שבמדינות רבות בעולם המערבי תורגמה ההעדפה הציבורית והיתרון הסביבתי לחוק מחייב. בהולנד למשל, מחויבות החברות השונות לעמוד מדי שנה ביעדים קשיחים לצמצום האריזות, וחייבות לדווח על עמידתן בתקן למשרד לאיכות הסביבה.
עוד בנושא פסולת ומיחזור:
חברות בינלאומיות המבקשות לשווק את מוצריהן לציבור ההולנדי, מתבקשות לעשות זאת במסגרת מדיניות אריזה מינימלית. התוצאה: הרבה פחות אריזות קטנות ואישיות – המביאות לבזבוז מקום באתרי ההטמנה ולזיהום מיותר – והרבה יותר אריזות משפחתיות וחסכוניות.
"חברת "קולגייט" למשל משווקת בהולנד את משחות השיניים שלה ללא אריזת הקרטון הנוספת והמיותרת", כך סיפר היום (ב') שגריר הולנד בישראל, מייקל דן-הונד. השגריר, שנשא דברים בכנס בנושא בנושא פסולת ומיחזור שאירגנה עמותת "אדם טבע ודין", ציין כי מדיניות זו חלה על חברות אלקטרוניקה ומזון המשווקות את מוצריהן לשוק ההולנדי.
בישראל לא קיימת חקיקה שכזו. מרבית האריזות מגיעות יחד עם שאר הפסולת הבלתי מופרדת לאתרי ההטמנה, ללא כל אחריות מצד היצרנים לנפח הפסולת שהם במידה רבה אחראים לו, ומבלי שהציבור מקבל תמריצים כלשהם להפריד את האריזות מהפסולת הרטובה למשל.
המנגנון היחיד שמופעל על מנת להפחית את נפח הפסולת המועברת להטמנה היא היטל ההטמנה - תשלום הנגבה מרשויות מקומיות עבור כל טונה פסולת שהם מבקשים להטמין. התשלום היה בעבר 10 שקל לטונה, כעת עומד על כ-30 שקל ובעתיד יהיה 50 שקל - מנגנון שנועד לעודד את הרשות להפחית את נפח ומשקל הפסולת ולהעביר אחוז גדול יותר למיחזור.
אך למרות המנגנון, אתרי ההטמנה בישראל הולכים ומתפקעים מעומס האשפה. הגורמים המעורבים בנושא מכירים בחשיבות היטל ההטמנה, אך מודים כי פיתרון שכזה לא יפתור את הבעיה לטווח הארוך.
תמונת המצב האירופית שונה בתכלית הודות לדירקטיבה שגובשה באיחוד האירופי בסוגיית האריזות ונכנסה לתוקפה כבר בשנת 1994. דירקטיבה זו קובעת יעד מחייב של 55 אחוזי מיחזור עד לשנת 2008. בארץ, שיעור המיחזור בחוק עומד על 25 אחוז - ורוב הרשויות ממחזרות כמחצית מכך.
"החשיבה האירופית, ובכלל זה ההולנדית, שונה", הבהיר השגריר דן-הונד. "בהיררכיית המדיניות שלנו נמצא קודם כל הרצון להפחית את ייצור הפסולת, אחר כך ישנו פתרון של מחזור ורק בסוף - בלית ברירה – הטמנת הפסולת. את זה אפשר לעשות רק בעזרת אחריותם של היצרנים ורק בעזרת שיתוף פעולה".
אז האם כל זאת אומר שמדינת ישראל תטבע בפסולת בשנים הקרובות? הישראלי הממוצע מייצר קילו וחצי פסולת ביום.
על-פי הסקר המרכזי האחרון שבוצע בנושא בשנת 2005 האריזות מהוות כ-21 אחוז מכלל הפסולת הביתית המיוצרת בישראל, ומשקלן עומד על כ-900 אלף טונות בכל שנה.
בניגוד לפסולת האורגנית (הרטובה), מרכיב זה של הפסולת הביתית כולל ברובו קרטון, נייר ופלסטיק. חומרים אלה ניתן למחזר והטמנה שלהם בקרקע משמעותה נזק סביבתי מצטבר, פליטת גזי חממה, יצירת תשטיפים המזהמים את מי התהום ובעיקר נפח פסולת מיותר במטמנות שמצריך גריעת שטחים פתוחים. מנכ"ל אמניר, עוזי כרמי, אמר בכנס כי בישראל מושלכים לאשפה מדי שנה 450 אלף טונות של אריזות נייר וקרטון, אך רק 130 אלף מהן ממוחזרות.
כל עוד הציבור יעדיף אריזות אישיות - ליצרנים לא יהיה תמריץ להפנות להן עורף. אך אולי יש בכל זאת סיכוי לשינוי: סקר של מכון טלסקר שהוזמן על ידי העמותה לרגל הכנס, מצא כי גם בישראל מעדיפים מרבית הישראלים (68.6 אחוז) את האריזות המשפחתיות על פני אלו האישיות. המשמעות היא שהנכונות הציבורית קיימת - וצריך רק שהמחוקקים ייכנסו לתמונה. גם כאן יש בשורה: חוק אריזות רחב עבר בכנסת הקודמת בקריאה טרומית את לא התקדם. בכנס הבטיח ח"כ אופיר פינס (עבודה) כי ישוב לקדם את הנושא בכנסת הנוכחית ויגיש מחדש את החוק לאישור.
_a.jpg "אריזות משקה אישיות. ארכיון צילום: ירון ברנר")
