אל תשלח ידך אל הנער
"במקום בו אמונת נער נחלשת, שם צריכה לבוא המשפחה לחזק, להבליג ולמלא את החסר בנפש האובדת". יעל משאלי כתבה על התמודדות המשפחה עם הורדת הכיפה, שי מאיר מספר על ה"בריחה בשאלה" אל הלא נודע
תהליך ה"בריחה בשאלה" אינו קל, לא לנער ובטח לא למשפחתו. חוג חבריו מצטמצם, קהילתו מפנה מבט, ושכניו לוחשים סרה. גם בצד ההורים יש המתביישים לצאת את ביתם עת נודע בציבור מעשה ה"בגידה" של בנם הסורר. ומכאן, כמו כדור שלג ענקי במורד גדוש תיירות, הליך ה"בריחה" אינו חס על העומדים בדרך, כאותו כדור, כל גלגול, כל נפילה מחרבים את האהבים לנו יותר מכול.
וכדרך טבע האדם, מייד עם בוא הקשיים, נעצרים חשודים ומובאים אחר כבוד למסדר זיהוי. ומעבר לזכוכית עומד נער פגוע, מחפש אשמים, מבקש טיעונים. ובפנים, עומדים הורים, אחים וחברים, על כולם יצביע, כולם מלבדו אשמים במנוסתו.
אך במקום לחפש "מניע" עוסקת התביעה בהבאת עדים, בסילוק התנגדויות,
אלו ואלו מחפשים אשמים, כשניים האוחזים בטלית, רק שכאן שני הצדדים לא באמת מבינים שהפתרונות אינם מצויים בספר הספרים או בסודות הפרשנים, אלא עמוק מאחורי אותם מעצורים עליהם חונכנו. מעצורים שדין חצייתם דין כרת, שעונשם סקילה, שריפה, הרג וחנק.
ואותם עונשים נוקפים אותנו בעודנו חיים, סקילת המילים והרכילויות, הריחוק מבית חם אל הקור שברחובות (חסר בית משול כמת), שריפת העלבונות וחנק הגעגועים. ואותן שאלות שאין עליהם משיב, מדוע היושב למעלה לא הכריז גם עתה "אל תשלח ידך אל הנער"? ואם לתורת ישראל חינכתם, את בניכם האובדים על המזבח עקדתם, שמים עצמכם כאברהם, משעבדים את פרי בטנכם בשם האמונה.
במה חטאתם? בקורבנכם. מה לא עשיתם טוב? נשברה רוחכם לנוכח חולשתנו. במקום בו ביקשנו אתכם חזקים בשבילנו מצאנו אתכם עסוקים בלהגן על כבודכם, על קהילתכם. ולשון רבים כאן לא בא כדוגמת "מה התורה הזאת לכם?" אלא מרגע שבידלתם עצמכם מטבע המשפחתיות לטובת מטבע הדתיות, אוטומאטית הפכה תורה זו לשלכם. לכם ולא לנו, אין זו התורה אותה חיפשנו, חיפשנו דת מקיימת, מגנה ומגוננת ומצאנו דת שופכת עלבונות כדם בקרבנו.
אז הפינג פונג הידוע של מי האשם, לא יועיל ולא יתקן דבר, כי אם אמונה אמיתית בכבוד האדם. מתוך כבוד האדם תבוא האמונה, יצא הטוב, תעמוד המשפחה.
כי במקום בו אמונת נער נחלשת, שם צריכה לבוא המשפחה, לחזק, להבליג ולמלא את החסר בנפש האובדת.
ומעדיף אני את השם "בורח בשאלה" כי ניתוק אין דרכו כיציאה, אלא דרך כלל בטריקת דלת וכאב עצום, בבריחה אל הלא נודע מן הידוע והמאכזב. ביציאה תמיד יש כוונה לחזרה אולם בבריחה, העתיד כולו הוא פונקציה של בנייה עצמית מחודשת, של ניסוי ותהייה.
ואין בליבי עליכם כי נשארה עוד אמונה, פחות בדת יותר באהבת המשפחה והאדם, כי דתי אינו נמדד בגודל הכיפה או ההספק בגמרא, אלא באינטליגנציה הרגשית שבו, בהבנה מה בא לפני מה? בידיעה כי אם אנשוך שפתיים למול ההתמרדות, אניח, אתמוך ואפרגן, יום יבוא ותצא בת קול ותאמר "כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה."
אז לקחת את כתב האישום והנחת אותו בצד, בעדינות של אם כמו אומרת "ידעתי". אך אם ידעת מדוע כשלת? ואין משפט שלמה בנוגע לדת ומשפחה, כי מה שייקח זה, אם טוב לו - שייקח. העיקר שיישאר, זו כוחה של אמונה.
לפנייה לכתב/ת 
