שתף קטע נבחר

המאבק לשוויון זכויות גייז הוא של כולנו

לפני 30 שנה יכולת להכיר אנשים "כמוך" בגנים ציבוריים או במסיבות מחתרתיות. היום מותר לך ללכת יד ביד עם בן זוגך בלי לפחד. הסרט "מילק", שייצא בקרוב לאקרנים, חושף את סיפורו המרתק של הארווי מילק, הומו מוצהר שנלחם בטחנות רוח וביורוקרטיה אמריקנית כדי להשיג את הדבר הבסיסי מכל

השבוע ציינה הקהילה הגאה עוד הישג קטן ומשמעותי במאבק לשוויון זכויות – חבר הכנסת ההומוסקסואל הגלוי הראשון שהושבע לכנסת. ניצן הורוביץ ממרצ הוא אמנם לא ההומו הראשון שמכהן בתפקיד (קדם לו פרופ' עוזי אבן), אבל הוא הראשון שנבחר לכנסת מיומה הראשון.

 

ובמקביל, בטקס פרסי האוסקר שהתקיים בשבוע שעבר זכה לתשומת לב רבה ולפרסים סרט על חייו של הארווי מילק, ההומו הגלוי הראשון שכיהן במשרה ציבורית בקליפורניה, כחבר במועצת המפקחים של סן פרנסיסקו (המקבילה למועצת העירייה בישראל), וכיאה לכל סיפור הרואי, גם נרצח במהלך כהונתו.

 

מילק נולד למשפחה יהודית בניו יורק, אדם רגיל ופשוט, שעסק למחייתו בעבודות אפורות למדי ולא חשב לרגע להתעסק בפוליטיקה גאה. הוא חי את חייו בסתר, כמו רבים באותה תקופה, וניהל מערכות יחסים חשאיות למדי, נע ונד ברחבי ארצות הברית בניסיון להתיישב ולהחליט מה לעשות עם עצמו.

 

מאדם אלמוני למנהיג פועלים נחרץ

רק בסן פרנסיסקו התחיל השינוי בעמדותיו. יחד עם בן זוגו, סקוט סמית', החליט לפתוח חנות מצלמות בשכונת קסטרו, שהיתה בעבר שכונת עוני של משפחות פועלים ממוצא אירי והפכה באותן השנים לשכונה שמשכה (ועודנה מושכת) הומואים, לסביות, בי וטרנס מכל רחבי ארצות הברית. מאדם אלמוני, מוכר בחנות מצלמות, הוא הפך להיות לוחם פועלים נחרץ ואירגן פעילויות לוחמניות שקנו לו תומכים ברחבי קליפורניה ובארצות הברית כולה. בזכות פעילותו למען איגוד נהגי המשאיות גייס האיגוד בראשונה בתולדותיו גם נהגים הומואים לשורותיו.

 

במהלך אותן השנים ניסה מילק לשווא, שלוש פעמים ברציפות, להיבחר למועצת המפקחים של העיר, אבל כשל למרות תמיכת ראש העיר, ג'ורג' מוסקונה. ב-1977 החליט ראש העיר לשנות את נהלי הבחירה, כך שכל מחוז בעיר ייוצג על ידי מושב אחד במועצה, דבר שסיפק למילק את התמיכה לה נדרש. כשנכנס מילק לתפקידו, הוא התחיל לפעול במלוא הקצב למניעת אפלייה של גייז בסן פרנסיסקו ונלחם בכל הכוח בזמרת השמרנית אניטה בראיינט, שהצליחה להביא לחקיקה מפלה במחוזות שונים ברחבי ארצות הברית.

 

זה כבר לא לגיטימי לדבר בטלוויזיה נגד הקהילה

על האיכויות הקולנועיות של הסרט אין לי מה להגיד – אני לא מבקר קולנוע: צילמו אותו, ערכו אותו, ביימו אותו ושיחקו אותו בצורה שהצדיקה שני אוסקרים. אבל לסרט הזה יש איכות אחרת: הסרט מציג בפני כל מי שחושב שזכויות מקבלים, לא דורשים, מחשבה אחרת, ומזכיר לנו שלפני ממש מעט שנים בארצות הברית "הנאורה”, נגיד 30 שנה לכל היותר, עדיין היה בסדר להפלות הומו בראיונות עבודה, ושלסביות צריכות להתחתן בכל זאת כדי להביא ילד לעולם.

 


השאיר את המורשת שלו בכל העולם. שון פן בתפקיד הארווי מילק בסרט

 

 

ואצלנו? לפני 30 שנה בקושי היה על מה לדבר. המקומות היחידים שבהם יכולת להכיר אנשים "כמוך" היו גנים ציבוריים אפלים, ומי שמזלו שיחק לו והיה ב"ברנז'ה" היה מוזמן למסיבות מחתרתיות. על המהפכה של סטונוול ב-1969 ועל המעשים של מילק לא היה בכלל מה לדבר בישראל.

 

ומה קורה היום? היום מותר לך ללכת יד ביד עם הבן זוג שלך בלי לפחד שירכיבו לך מחדש את הפרצוף, אבל רצוי לעשות את זה רק בתל אביב, כי אם תעשה את זה בנתניה אתה עלול למצוא את עצמך במנוסה, במקרה הטוב.

 

היום את יכולה לאמץ את הילדה שאת ובת זוגך הבאתם לעולם, אבל את תצטרכי לעבור מדורי גיהנום בבתי משפט לפני שזה יקרה. היום זה כבר לא לגיטימי לדבר בטלוויזיה נגד הקהילה, אלא אם אתה סגן ראש הממשלה לפחות, ואז מותר לך להסית נגד קבוצה שלמה של אנשים, אזרחי המדינה.

 

מעולם לא הייתי טוב בלשבת בחיבוק ידיים כשהזכויות שלי נפגעות. מעולם לא אהבתי לשבת ולשתוק ולתת לאחרים לעשות את העבודה בשבילי. אני יוצא, אני נלחם, אני צועד – בתל אביב, בירושלים ובחיפה, למען הזכויות שלי, כדי שידעו שאני קיים ולא ינסו לבטל את הזהות שלי. אני כותב פה כדי שתראו – אני נושם, ישן ואוכל, למרות שיש בי צדדים ששונים קצת ממה שאתם מכירים. אני כותב פה בשביל שמישהו שפתאום מרגיש רע עם עצמו כי הוא “כזה”, ידע שיש עוד אנשים בעולם כמוהו. בשביל שאמא שמגלה שהבן שלה הומו לא תחשוב מיד שהוא הולך להיות יצור ביבים אומלל, חסר-כל ומסכן. אני צועד בשביל שאף אחד, אבל אף אחד, לא יקרא לי חולה נפש ויאיים לאשפז אותי במוסד.

 

אני צריך את חברי הקהילה שלי לצידי

הארווי מילק השאיר את המורשת שלו בכל העולם. את המורשת הזאת היטיב לתאר, כמעט בלי להתכוון, דסטין לאנס בלאק, שזכה באוסקר על התסריט לסרט, בנאום התודה שלו: "אני רוצה להודות (...) לכולם, על כך שלקחו את האתגר לספר סיפור מציל חיים שכזה. כשהייתי בן 13, אמי היפהפיה ואבי עברו מהבית המורמוני השמרני בסן אנטוניו, טקסס, לקליפורניה. שמעתי את סיפורו של הארווי מילק וזה נתן לי תקווה. זה נתן לי תקווה שיבוא יום ואני אחיה את חיי בגלוי כמי שאני, ואולי אפילו אתאהב יום אחד ואתחתן (...) ובעיקר, אם הארווי לא היה נלקח מאיתנו לפני 30 שנה, אני חושב שהוא היה אומר לכל הילדים ההומואים והילדות הלסביות שם בחוץ הלילה, שהממשלה שלהם או הכנסיה שלהם אמרה להם שהם פחות טובים, שאתם יצירים יפים ונפלאים בעלי ערך, לא משנה מה אומרים לכם".

 

מילק לא נלחם לבדו, וגם אני לא יכול לעשות את זה לבד. אני לא יכול לרוץ כל היום ולהילחם בטחנות רוח, לבד. אני צריך את חברי הקהילה שלי לצידי, כל אחת ואחד שנפגעו בעבר, ואלה שלא וגם לא רוצים שזה יקרה. אני צריך את החברים שלי לצידי, אלה שנולדו "בסדר", בלי ה"מחלה" האיומה הזאת, אלה שרואים אותי בתור בנאדם ויודעים שמגיע לי. אני צריך את המשפחות לצידי, את האמהות-לביאות שיעשו הכל כדי להגן על הגור או הגורה שלהם מפגיעה, את האבות-האריות שאם מישהו היה קורא לילד שלהם בשמות הם היו באים ומטפלים בו.

 

אני רוצה מסביבי את המורים, הרופאים, עורכי הדין, רואי החשבון, את חברי הכנסת הנאורים, את כל מי שיודע שהמאבק הזה לשוויון זכויות הוא לא רק שלי ושל גייז אחרים. המאבק הזה הוא מאבק של כל מי שהחיים החופשיים חשובים לו – אתם, ואני.

 

"I am what I am

I am my own special creation

Some come take a look

give me the hook

or the ovation”

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
זוכה האוסקר, שון פן. מתוך הסרט "מילק"
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים