"אמא, חייבים סקס בשביל לעשות ילדים?"

ישבנו ודיברנו על יום המשפחה. "אמא, אולי תביאי עוד ילדים", ביקשה הגנטית שלי.

"למה?" שאלתי.

"סתם, כי בא לי להיות אחות גדולה", אמרה מי שכל חייה סובלת מתסמונת האחות הקטנה. כלומר, אח בכור ודעתן שאומר לה מה לעשות ומתעצבן כשהיא כמעט אף פעם לא מקשיבה (הבת של אמא שלה, אלא מה?).

"אמא, אז תביאי עוד תינוק?"

"דברי עם אבא", הפניתי אותה למי שאמור לקחת לפחות 50 אחוזים במשימה.

"אמא, אבל צריך לעשות אמממ, כדי להביא תינוק", אמרה ושתינו הבנו למה הכוונה, ולא רק בגלל שהסמיקה. היא כבר בת 8, אבל החברים בכיתה מסבירים לה היטב את עובדות החיים, וגם כמה דברים שהייתי מעדיפה שלא יספרו, אבל חברים, כידוע, הם היום קבוצת ההתייחסות המיידית.

שתיקה. צחקוק. החלטה. "טוב, אמא, אם ככה אז לא צריך. אל תביאי עוד תינוק".

"למה?"

"אה... את יודעת, לא צריך".

"את בטוחה?"

"כן. אבל אמא, זה אומר שפעמיים בחיים שלך כבר עשית אמממ". עכשיו היה תורי לצחוק.

"כן. זה אומר שפעמיים עשיתי אמממ".

"אמא, למה את אומרת אמממ. ס... ס... נו, סקס".

"כן. פעמיים בחיים".

"אמא, בשביל להביא תינוק חייבים לעשות ס... ס... נו, אמממ", נכון?

"חייבים".

"אז אני לא רוצה תינוק. אני אקח כלב".

"למה כלב?"

"איחס. אני לא רוצה לעשות אמממ... ס.... קס".

"אבל זה דווקא די נעים, כשגדולים, וכשעושים את זה עם מישהו שאוהבים. לא בגיל שלך כמובן, אבל עוד כמה שנים".

"עזבי, אמא, אני אקח כלב. זה יותר פשוט. אני יכולה גם לקחת כמה חיות מחמד שבא לי, ולגדל את כולן במקום ילדים".

"אבל אין דבר יותר כייפי מילדים".

"יש. חיות מחמד. ואת יודעת מה עוד יותר כיף? שבשביל חיות מחמד לא צריך להתחתן. אז אני לא אתחתן ואז גם לא יהיה לי בעל. ויהיה לי בית ענק וגדול רק לעצמי. ואף אחד לא יבזבז את המיליון שאני הולכת להרוויח".

"בואו נראה סרטי סקס"

מה אני אומר לכם, אם את התובנות בהן מחזיקה הגנטית שלי היום, הייתי מאמצת אני בגיל 8, אולי הייתי מפסידה כמה שיאים גופניים, אבל בטח היה לי בית גדול, מלא כלבים, ואולי גם הייתי עושה את המיליון הראשון.

דברו עם הילדים שלכם על החיים. אין לכם מושג מה אתם הולכים לגלות שם. אני למשל, גיליתי עוד דבר. ולא מתוך שיחה. סתם בגלל שאני אוהבת לצותת לאחרים. סוג של סטייה שמגיעה עם המקצוע.

בשבוע שעבר התקיימה אצלנו בבית מסיבת הפיג'מות הראשונה. חבורת בנות עליזות מצויידות בשקי שינה נחתה אצלי בסלון כבר בשש בערב. קולניות, תוססות ודינמיות: הכנו סרטים נון-סטופ בדי.וי.די, מחרוזות "טוקיו הוטל" בלופ קולני, פופקורן, פונדו שוקולד עם מרשמלו ותותים. ולקינוח, בחצות, כשכבר טיפסתי על קירות אחרי שהחלקתי על שביל של ג'ל לשיער מעורבב בנצנצים ורודים, ואיימתי על כולן שאם הן לא נכנסות לשקי השינה אני מתקשרת להורים, הן התכנסו בתוך חדר הילדים וסגרו את הדלת.

השקט התפזר בבית כמו סם ממכר, אבל אחרי מספר דקות אילצתי את עצמי לקום מכיסא המטבח הדביק (היה טעים הפונדו שוקולד, אפילו הרצפה חושבת כך) ולבדוק מה הן עושות. הן ישבו על המיטה, בוהות באיזה קליפ קליידסקופי באתר ערוץ הילדים, ודוקרות בי מבט מוזר.

"בואו נראה סרטי סקס באינטרנט", הציעה אחת מהן וכולן קפצו בהתלהבות. "סקס", "סקס". לאף אחת מהן לא היה מושג על מה היא מדברת. אני גם בטוחה שאף אחת מבנות ה-8 לא ראתה מעודה סרט סקס, אבל הן דיברו עליו כמו על חבר ותיק מהגן, מהצופים או מהשכונה. כן, סקס, קטעים איתו.

בין ילדוּת ל"אין ילדוּת"

מובן שמיד כיביתי מחשבים, החשכתי תאורה ושלחתי את כולן לספר לעצמן צ'יזבטים בשקי השינה, אבל ימים ארוכים מלווה אותי הסיטואציה של בנות 8 תמימות, יושבות על מיטה שמצעי ברבי פרושים עליה, קולעות אחת לשנייה צמות, אבל למעשה, רוקדות ריקוד נואש בין ילדות ל"אין ילדות". גורות של החיים שבעל כורחן, מותקפות מכל כיוון, מוקדם מדי וחזק מדי, במידע שהן לא רוצות, לא צריכות ולא אמורות לקלוט.

זה לא הן אשמות, כמובן. זה אנחנו. זה אנחנו שלא נמצאים, לא רואים וגם אם נמצאים ורואים לא תמיד משגיחים. כי כדי להשגיח צריך להתרכז. להתעניין. להתעמק. ואנחנו הרי הורים לרגע, לא מורים לחיים.

אבל זה מה שאנחנו כן צריכים להיות, ועד שלא נבין את זה, יתנדבו רשויות האינטרנט, הסלולר והכוכב נולד לגדל לנו את הילדים, עד ההישרדות או המירוץ למיליון.

אני חושבת שזה לא צריך להיות ככה. אני אומרת שהגיע הזמן לכבות את כפתור הקידמה ולהפעיל את כפתור האחריות ההורית. הגיע הזמן לחזור להיות ההורים של הילדים שלנו, לכל הרוחות.

• ענת לב-אדלר היא אמא לשניים ומחברת הספר "סודות של משפחות מאושרות ", שרואה אור בימים אלה בהוצאת "ידיעות ספרים".