"אני פרחה"

נראה כאילו כל ההוויה של נמרוד פלד היא מאחורי מסכה. מאז גיל 22 הוא מתכסה, מאפר, מלביש ועוטף, מביים קליפים או מריץ דוגמניות על המסלול, העיקר "להוסיף קצת גליץ וגלאם לחיים", כמו שהוא אוהב לומר מדי פעם. "זו קלישאה, אבל ברגע שמתאפרים הופכים להיות מישהו אחר", הוא מספר כשאנחנו נפגשים בבית קפה בתל אביב. "אני אוהב להתאפר. כשבחורה מתאפרת היא הופכת להיות ויקסין, שועלה או משהו כזה. איפור זו אישיות חדשה!".

פלד, 32, שביום יום נראה גבר גבר (לפחות עד שחופרים עמוק יותר), דווקא מחובר מאוד לצד הנשי שלו, ואפילו השיק את עצמו לאחרונה בתור סוג של דראג קווין הזויה בשם "היבריד", שהשיר הראשון שלו/ה, "Twisted hybrid lava", רץ ברחבי הרשת ובמועדונים (חפשו ביוטיוב הקרוב לביתכם) ואפילו מככב ב"לוגו", ערוץ ההומואים־לסביות האמריקאי. זהו הצעד האחרון בחדירתו לפרונט, אחרי שכבר הספקתם לראות אותו מחלטר בתוכנית הריאליטי "הדוגמניות" על תקן הקואוצ'ר האופנתי.

פלד פלד גבר גבר (צילום: דודי חסון)

"באיזשהו שלב קלטתי שכל היום אני משחק בבובות, מאפר אותן, מרים להן את הפוזות, ורציתי יותר", הוא מספר. "האמת שזו הבנה שהגיעה לי מזמן, שאיפור לא מספיק לי. נגיד, אחרי שהתחלתי לאפר הבנתי שאני רוצה להיכנס לתצוגות. גם אנרגיות, גם מוזיקה, הכל. היו לי רעיונות מפה ועד פתח תקווה, אבל מהר מאוד הבנתי שעם התקציבים בארץ אי אפשר להרים קרוסלות ענק שהדוגמניות יורדות מהן. אבל כבר קיבלתי החלטה לעשות דברים אחרים ואז נכנסתי לתחום של הקליפים והתחלתי להתעסק בעוד תחומים".

ומה גרם לך למרוח את הפנים בלבן ולקרוא לעצמך היבריד?

"לפני שלוש שנים פגשתי רקדן מלהקת בת שבע. יש לי פטיש רקדנים היסטרי, למרות שהם אנשים קשים, משוגעים, שמאוהבים בעצמם ברמות לא הגיוניות. בקיצור, התאהבתי בו בצורה היסטרית, הכל נדלק לי איתו. אחרי חודש נפרדנו והייתי כולי הפוך מזה. הוא פירק אותי, בחיים לא התאהבתי ככה. מאותו רגע לא הצלחתי לעצור את הדברים שקרו. פגשתי את להקת טרי פויזן, התחלתי לדבר עם ברונו, האיש שמאחוריה, והתחלנו לעשות כל מיני דברים.

הסיפור עם הרקדן גרם לי באיזשהו מקום לרצות להוכיח משהו. האמביציה עלתה לי לשמיים, נהייתי אובססיבי כדי להוכיח לו כמה אני טוב. זה התחיל מטקסטים ומאיזו דמות שהיתה לי בראש ורצתה לצאת לאור. לא היה לה שם, לא היה לה קטע, רק ידעתי שזה יהיה איזשהו חיבור בין נשים וגברים. באתי לחבר טוב שלי, הצלם אלון שפרנסקי, ואמרתי לו 'אני רוצה חצי גבר, חצי אשה'. דיברתי עם סטייליסטים חברים וביקשתי מהם שיזיזו אותי.

באחד מהצילומים שעשינו צויר השפם. מאותו רגע היה לי קליק בראש, הדברים התיישבו וזהו. בשנייה שאתה עולה על איזושהי דמות זה משנה הכל. גם 'הדוגמניות' נתן לי לגיטימציה, כי פתאום פחות פחדתי להיות בפרונט. ואז אבא שלי נפטר, והיה לי שוב דחף מאוד גדול להוכיח. בקיצור, דה ביץ' קיים אלייב! היא רצתה לצאת, מה, לא ניתן לה?".

אז אתה דראגיסט בעצם?

"תראה, אני לא נשי, אבל יש בי המון המון נשיות. בשנייה שתשים עלי עקבים תראה אותי בפעולה".

יש אמרה כזאת שגבר הוא לא גבר עד שלא ניסה זוג עקבים.

"אז אני אכבר גבר. הדמות שלי היא לא נשית. יש לה קול נמוך, שפם והכל. דווקא מעניין אותי לקחת את הסממנים הנשיים לתוך הגבריים. אבל כן, יש בי המון נשיות, שאני מת עליה. ההתעסקות בנשיות היא בסיסית אצלי, היא מרתקת אותי. בתעשיית האופנה אין אחד שלא מדבר על הנש. אפילו הצלמים הסטרייטים, כולם מדברים בלשון נקבה. זה שואב באיזשהו מקום".

כמו כל הומו טוב, גם פלד יכול לומר תודה לאמא שהביאה אותו עד הלום. "כשהייתי בן 22 אמא שלי אמרה לי יום אחד ללכת ללמוד איפור, כי יש בזה מלא כסף", הוא מספר איך נכנס לתחום. "היא קראה כתבה עם גלית ורטהיים ואמרה לי "זה בשבילך".

"שים עלי עקבים ותראה אותי בפעולה" (צילום: דודי חסון)

תוך כדי הלימודים התחיל פלד לעבוד עם דנה ברגר "ואז גלשתי לעומק התעשייה", כדבריו. בעשר השנים שהוא בשטח, פלד עבד עם מאיה בוסקילה, מלאני פרס, המעצב יוסף, דורין פרנקפורט, בר רפאלי, חברת גוטקס ובהמון הפקות אופנה מסחריות.

באמת הרווחת מלא כסף?

"אז זהו, הכסף הגדול הוא מכלות ואני לא עושה כלות. אין לי שכל בקטע הזה, אבל פשוט אין לי אנרגיות לשטויות האלה של הכלות. אתה יודע איזה פסיכיות הן? חוץ מזה שהכיוון שלי תמיד היה יותר ביזארי, יותר הופעה, ולכן החיבור לאופנה היה די טבעי. אבל לא צריך לדאוג לי, אני עובד עם כולם ומרוויח לא רע בכלל. מה שכיף באיפור, שתכלס זה הראש הכי קטן בתוך כל היצירה הזאת.

אתה לא שובר את הראש, אתה לא סטייליסט שמביא בגדים וכאלה. גם אוהבים אותי. אני בא, עושים צחוקים, רוקדים, אני מרים לזאת, מרים לזאת. באיזשהו שלב, גם אם לא הייתי המאפר הכי טוב בעולם, אנשים פשוט רצו שאני אהיה על הסט, כי אני פאנלי פאן. הצורך שלי בכל זאת היה להוכיח שאני טוב, אז השתדלתי להוכיח את זה, אבל הרוב היה מהמקום הזה".

אז אפשר להתפרנס מזה?

"כן. אני בטופ פייב של המאפרים. אני חושב שהתצוגות שלי הן הכי טובות, גם כי אני נותן המון כבוד לתהליך ולדוגמניות. תמיד אמרתי שאצלי בתצוגות הבנות לא יסבלו. חשוב לי שהן ישתו שמפניה, שיהיו שם הסטייליסטים הכי טובים, וגם שמבחינה מוזיקלית יהיה מהמם. אני מאמין בנגיעה בעכשוויות ובאיזושהי אמירה".

בתור מישהו שכבר עשר שנים בתעשייה, יש בארץ גליץ וגלאם?

"לא. אני חושב שיש כמה ניסיונות מתוקים, אבל בגדול לא. נראה לי שבמציאות הזו, של ימי זיכרון כל הזמן, אין מקום באמת לגלאם. אבל עדיין, יש כמה ניסיונות טובים. אני חושב שטרי פויזן זה שינוי מבורך, שרוני סופרסטאר, כמה שזה נשמע מוזר, היא שינוי מבורך, שאמילי קרפל היא שינוי מבורך, דברים שמנסים לשבור קצת.

אני מת גם על אסף אמדורסקי. אני מת על כולם ולא אוהב אף אחד. אין פה ממש אנשים שמשתגעים, שטורפים את הבמה. אני אוהב אנשים שיודעים להביא בלייב. בגלל זה אני חולה על מדונה, על בט דיטו מהגוסיפ, אנשים שנותנים שואו שבא לך להיות מתחת לבמה, שתיפול עליך הזיעה שלהם".

יש לנו כאלה, לא?

"לא יודע, אתה חושב? תראה כמה משוגעים יש בארצות הברית. מלא. בכל מקום יש מלא. אבל פה יש בעיה של גודל. אנחנו באמת מדינה קטנה. אני למשל, ב"הדוגמניות" לא העזתי לעשות לבנות שיעור על עקבים עד שכל הסבים והסבתות שלי נפטרו. אין מה לעשות, אנחנו עדיין הכי פרובינציאליים שיש. זה מלחיץ. מי יודע לתת שואו בארץ? ואני לא מדבר על מיכל אמדורסקי.

רוב האנשים עומדים עם גיטרה ומשעממים לך את התחת עד שאתה מתחיל לבכות. אם אתה לא

נערה בת 16 שנמסה מהקוביות של רן דנקר, מה יש לך לחפש בהופעות בארץ? אולי זה בגלל שלכולם בארץ יש איזה דוּק של עצב, והם מחפשים שיגעו בהם וירגשו אותם, אבל יאללה, למי אין דוּק של עצב?

אני לא טוען שבארה"ב הפלסטיק איכותי, רוב הפלסטיק שם דוחה, אבל הנה, גם להם לא חסר דיכאון - ועדיין. קניה ווסט דפק אלבום גאוני אחרי שאמא שלו מתה. פה, אם זה היה קורה למישהו, מה הסיכוי שהוא היה מוציא אלבום מטורף?".

אמא שלו מתה מניתוח פלסטי, היא לא בדיוק חלל מלחמה.

"עדיין".

תגיד, ספיקינג אוף ניתוחים וזוהר בינלאומי, בר רפאלי?

"אין מצב שהיא עשתה ניתוח. I Touched it. עשיתי איתה לא מזמן קמפיין של הלבשה תחתונה, מרחתי אותה על ימין ועל שמאל והכל טבעי. היא נורא מקצועית, תמיד על מוד הסקס ויקסין. לפעמים היא כבר משעממת אותך מרוב שהיא מקצועית. שתדע שגם אסתי גינזבורג מצליחה בטירוף, אבל פחות יודעים עליה בארץ, כי היא לא כל כך טובה ביחסי ציבור כמו בר. אין מה לעשות, אין הרבה כמו אמא ציפי".

את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס