סן רמו לא תפסיק לשיר

פסטיבל סן רמו?! זה לא נגמר כבר בסבנטיז? זו הייתה התגובה של כל אדם שני כמעט שהתעניין על שום מה ולמה אני טס לפסטיבל המוזיקה השנתי בריביירה האיטלקית. לנו, בישראל, אין כמובן שום סיבה לדעת שהפסטיבל הוותיק הזה, שהחל דרכו לפני 59 שנה, עדיין חי, נושם ובועט במלוא המרץ. אמנם בתחילת שנות ה-70 מישהו ברשות השידור, מעצמת הטלוויזיה היחידה דאז, החליט שדי לנו מהשירים האיטלקיים, אבל הם, שם בסן רמו, מעולם בעצם לא הפסיקו לשיר.

השידור האחרון של פסטיבל סן רמו בטלוויזיה הישראלית היה בשנת 73'. באותה שנה, ישראל שלחה לראשונה נציגות לתחרות האירוויזיון (אילנית), ואנשי רוממה החליטו ששתי תחרויות זמר בינלאומיות לצופה הישראלי זה טו מאץ'. אז הורידו את סן רמו, וכך נשארנו עד היום עם האירוויזיון, מוסד שאגב, קם בהשראת פסטיבל סן רמו, חמש שנים אחריו.

אבל ההפסד כולו שלנו, כי סן רמו השרישה הרבה להיטים גדולים בתרבות הישראלית של סוף שנות ה-60, תחילת שנות ה-70. הנה כמה, לרענון קל של הזיכרון ושל בלוטות הנוסטלגיה: "Nel Blu Dipinto Di Blu" (הלא הוא "וולארה") של דומניקו מודוניו, "פרטירה" של סרג'יו אנדריגו, "נאדה" עם מלכי הלבבות, "האיטלקי" (או 'אני חוזר הביתה', בביצוע הישראלי) של טוטו קוטוניו ואיך אפשר בלי "זינגרה" של בובי סולו. תגידו שלא התגעגעתם.

לא פשוט להגיע לעיירה האיטלקית הקטנטנה, שנמצאת על גדות הים התיכון. שדה התעופה הבינלאומי הקרוב ביותר נמצא בעיירה ניס, בצרפת השכנה. שעה וחצי של נסיעה אל תוך נופיה הקסומים של הריביירה הצרפתית, דרך מונטה-קרלו, מובילה אל הגבול האיטלקי. רבע שעה אחר-כך אתה כבר בסן רמו, עיירה קסומה וקטנה (57 אלף תושבים) שנראית כאילו הזמן עצר בה מלכת. הבתים הנמוכים, הטיילת הפסטורלית ומסעדות הדגים הקטנות משמשים תזכורת לשנים קסומות, נטולות גורדי שחקים מפחידים וקניוני ענק.  

עיירה קטנה נטולת גורדי שחקים וקניונים. סן רמו (צילומים: דורון קופרשטין)

במקום המרכזי ביותר בעיר הקטנה הזו עומד האריסטון – האולם ההיסטורי ממנו משודר הפסטיבל מדי שנה וממנו יצאו הלהיטים האיטלקיים הגדולים ביותר לאוויר העולם. פעם בשנה, בסוף חודש פברואר, כשהעיר מארחת את ה"פסטיבל דה לה קנצונה איטליאנה", הלא הוא פסטיבל סן רמו, מגיעים לעיר הקטנה הזו אלפי תיירים לארבעה ימים של יין, אוכל טוב ומוזיקה. הרבה מוזיקה.

יו הפנר וניר לביא על במה אחת

הפסטיבל מורכב מארבעה חלקים. בכל ערב מתקיים מופע ענק ומושקע בן חמש שעות, במהלכו עולים המשתתפים עם שירי הפסטיבל בוורסיות שונות: בערב הראשון זה יהיה הביצוע הרגיל, בשני - דואט עם זמר מוכר מהעבר, בשלישי – ביצוע אקוסטי וברביעי – ביצוע קלאסי בליווי תזמורת של 30 נגנים. האמת, האפשרות לשמוע שיר אחד בארבע גירסאות שונות היא דווקא שינוי מרענן מן הפסטיבלים הסטנדרטיים.

בין השירים המתארחים משולבים מופעי ביניים של גדולי האמנים האיטלקיים, דוגמנים ודוגמניות (ידעתם שהדוגמן הישראלי ניר לביא עושה חיל באיטליה?), אמני סטנד-אפ ושפע אורחים מעולם (יו הפנר, בעל אימפריית פלייבוי, הגיע השנה מלווה בשלוש שפנפנות). שואו אמיתי. וכך, אחרי הביצועים השונים של השירים המתחרים בארבעת הערבים, הצופים בבית כבר מכירים אותם בעל-פה ומוכנים לשגר את ה-SMS לשיר הזוכה.

במשך ארבעה לילות, צופה איטליה, מול מסכי הטלוויזיה, בשידורים החיים מה"אריסטון" בסן רמו. האיטלקים אוהבים את המוזיקה שלהם בדיוק כמו שהם אוהבים את הפיצה או הפסטה שלהם. השנה, למשל, נסק הרייטינג של הפסטיבל, בכל ערב, ליותר מ-50% ובערב האחרון של הפסטיבל, כשהוכרז הזוכה, הגיעו שיעורי הצפייה ברחבי איטליה ל-64% - מספרים אסטרונומים במושגים של טלוויזיה בעידן של מאות ערוצים.

תזמורת של 30 נגנים, הופעה של 5 שעות. פסטיבל סן רמו

"איטליה היא מעצמה של מוזיקה", מסבירה ד"ר סימונטה דה לה סטה, נספחת התרבות בשגרירות איטליה בישראל, "אל תשכח שהאופרה נולדה באיטליה. ורדי, רוסיני, פוצ'יני, כולם איטלקים". ואכן, האיטלקים עושים כבוד גדול לזמרים שלהם, שעבורם הם כמו כוכבי הוליווד לאמריקאים. במשך כל ימי הפסטיבל, 24 שעות ביממה, נשרכים תורים ענקיים מחוץ למלונות המפוארים בעיר וביציאה האחורית של אולם האריסטון. מאות אנשים ממתינים בסבלנות לבוא הכוכבים שלהם, מוכנים עם מצלמה ביד אחת ופיסת נייר ביד השנייה, לקבלת חתימה של הזמר הנערץ עליהם. ואלה מחזירים כבוד למעריצים, ועומדים דקות ארוכות לפני הכניסה, מצטלמים וחותמים לכולם.  

ד"ש מאנני לנוקס

"פסטיבל סן רמו הוא כמו חג באיטליה", אומרת דה לה סטה, "זה ממש אירוע לאומי". הגאווה הלאומית הזו גרמה לאיטלקים לפני 15 שנה להחליט שלא לשלוח יותר נציגים לתחרות האירוויזיון. "הרי הקמנו מכונה ענקית כזו שנקראת סן רמו, אז כדי שתשומת הלב לא תוסט למקומות אחרים, החלטנו לרדת מהאירוויזיון ולהתרכז במה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב", היא מוסיפה.

ובמקום הראשון - מרקו קרטה!

אולי אצלנו הפסטיבל מאופסן בנבכי הזכרון, אבל שאר העולם דווקא עושה כבוד לסן רמו. מדי שנה מתארחים בפסטיבל זמרים וכוכבים גדולים מכל העולם. השנה אירח הפסטיבל את השחקן קווין ספייסי, שנתן ביצוע מרגש ל"Fly Me To The Moon" של פרנק סינטרה, ואת אנני לנוקס, שעלתה לבמה בערב הסיום עם "Why" בביצוע אקוסטי מקסים, כשהיא מלווה את עצמה בפסנתר בלבד. לנוקס כל-כך התלהבה מהעובדה שהוזמנה לסן רמו, שהקליטה קטע וידאו משעשע באתר הבית שלה באנגלית עם מבטא איטלקי כבד, הומאז' למארחים. בשנים האחרונות התארחו בפסטיבל אלאניס מוריסט, מובי, הקרנבריז, קיילי מינוג, בריטני ספירס, פיטר גבריאל ועוד רבים אחרים.

סן רמו בתל-אביב?

הפסטיבל השנה לווה בסקנדל, שהמשיך גם מחוץ לאולם. ארגוני ההומואים באיטליה לא אהבו את מילות השיר "לוקה היה גיי" של הזמר פּוֹביה – סיפור על ילד שהיה הומו, יצא אל העולם, ראה שזה לא משהו, הפך להיות סטרייט והתחתן. בארבעת ימי הפסטיבל הפגינו עשרות אנשים מחוץ לאולם ונשאו שלטים בגנות השיר. זה לא מנע מפוביה לעלות לשלישיית הגמר. יחד עם פוביה, עלה לפינאלה גם סאל דה וינצ'י עם שיר סן רמואי טיפוסי.

אבל את המקום הראשון, אחרי ספירת מיליוני הסמסים שהגיעו מכל רחבי איטליה, קטף מרקו קרטה, בן ה-23, שהתפרסם ב"כוכב נולד" האיטלקי. אחרי הקונפטי והפרחים הוא נתן את הביצוע המנצח של סן רמו 2009, בשיר "לה פורצה מיה".

אז אמנם את שידור הפסטיבל לקחו לנו לפני כמעט ארבעה עשורים, אבל נוכל כבר לגלות כי דה לה סטה עובדת בימים אלה, בשיתוף כמה גופים מסחריים, על סיבוב הופעות ישראלי של כוכבי סן רמו הגדולים. "אני לא יכולה לדבר על זה עדיין", היא אומרת, "אבל זה מתוכנן לזמן הקרוב מאוד. ההתארגנות בעיצומה". יש למה לחכות.