דילמה קיומית על ספסל בפארק באשדוד
יפה בפארק לכיש-אשדוד: הנחל זורם למטה, מלטף קני סוף ושיחי פטל, ומארח אגמיות ושלדגים. לצידו מדשאות מוריקות, צל עצים וטיילת עם פסלים שמובילה לים הכחול. אבל על הגדה מנגד תמונה אחרת: מכולות חלודות, עגורני הנמל וארובות בתי הזיקוק. עזובה, פסולת וריח ביוב ודלק. איפה אנו חיים - האם על הגדה הירוקה או הנגדית? איפה היינו רוצים לחיות, ואיך עושים את זה?
ימי השמש החורפיים - ולצערי יש לנו לא מעט כאלו בחורף האחרון - הם הזדמנות מתאימה לצאת אל הטבע בדרום הארץ, על אחת כמה וכמה כשבדיוק בימים אלו הכלניות נותנות משמעות טבעית ל"צבע אדום". אם קשה לכם להחליף את הקניונים ובתי הקפה בפיקניק ביער, אתם מוזמנים לבקר באחת מפינות הטבע העירוני באשדוד או באשקלון.
הפינות האלה מבקשות לשמר פיסות טבע, חי וצומח במרכז העיר, מקום בו אפשר להתחבר לטבע הרומנטי, או להתנתק מהמולת חיי היומיום - כל אחד כרצונו. פארק לכיש-אשדוד שבפאתיה הצפוניים של העיר הוא אחד כזה. טיול בו מזמן מפגש עם אוצרות טבע ייחודיים, אך מקפל לתוכו גם את הבלבול הגדול שסובב אותנו בתחום הסביבתי. זהו קו הגבול בין האינטרסים המנוגדים של חיינו - חיים עירוניים מודרניים ומתועשים מחד, וחיי טבע פשוטים מנגד.
לפארק באשדוד קראו פל"א - פארק לכיש אשדוד - והוא אכן מעין פלא עירוני. הוא משתרע לאורך הגדה הדרומית של נחל לכיש, באזור בו הנחל זורם עקב נביעות של מי תהום, ונמשך עד למוצאו אל הים. על גדת הנחל צמחייה טבעית כמו קני סוף ופטל, המתמזגת עם ירוק מתורבת של דשאים אינסופיים (שבוודאי יצהיבו בקרוב). עצי תמר ניצבים במרווחים מדודים ולידם עצים נוי רחבי צמרת, שמפילים איי צל על המדרון. בין כל אלה מפוזרים ספסלים ופינות ישיבה, ולאורך הפארק כולו טיילת משובצת פסלים שיורדת עד הים הכחול.
למטה זורם הנחל בלחישה, ומארח ציפורי מים כמו אגמיות ושלדגים, שתרים אחר דגים - שיש בשפע. אלה האחרונים עולים מדי פעם לנוכח פירורי לחם שמשליכים לעברם הילדים. אפילו צב מים ראיתי שם. באחת הפינות על הגדה - עוד בעלי חיים: מכלאות של צבאים, זברות, ראמים וחיות אחרות, מוקד משיכה לילדים צוהלים ומבוגרים (שצוהלים לא פחות, אבל מבפנים).
אך מבט צפונה, אל הגדה הנגדית, מזמן מראה אחר לגמרי. שם מתחלף הטבע העירוני בנוף התעשייתי של נמל אשדוד. ערימות של מכולות חלודות, מכלי איחסון מתקלפים קרונות רכבת ועגורנים. באופק, במרחק נגיעה, מיתמר העשן מארובות בתי הזיקוק. ואז גם עולה מן המים ריח הדלק, שמתערבב בצחנת הביוב. לפתע אפשר להבחין בכתובות הגרפיטי שמעטרות את הפסלים בטיילת, ואת בשקיות הפלסטיק, שברי הזכוכית והפסולת שהשאירו המבקרים בין השיחים והספסלים. אפילו המוזיקה מתחלפת, הרמקולים שפזורים על הטיילת צועקים בקצב אחר לגמרי.
המפגש הזה, בין שני העולמות המנוגדים, הוא המנעד שבתוכו אנו מתנדנדים בחיינו. בין היומיום והשגרה לבין הרצון שלנו לחיות במקום אחר. ברווח הזה שבין קֹדש לחֹל טמון העניין החשוב באמת שלשמו הבאתי אתכם לכאן.
מצד אחד מבקש הפארק להוכיח שאפשר להרכיב את הצדדים השונים של חיינו לפסיפס אחד של מציאות. אך מנגד מנקרת המחשבה שהנחל המפריד בין הגדות הוא כתהום פעורה, שקשה לגשר עליה, בין מה שאנו רוצים ומה שאנו עושים בפועל. המפגש הזה של שתי פיסות המציאות משני צידי הנחל, הוא ההזדמנות אמיתית לעמוד פנים אל מול פנים עם חיינו, לעשות חשבון נפש ולשאול באיזה עולם אנו רוצים לחיות. כאן, במקום הזה, אנו מתחילים לתכנן את הגשרים שצריכים לחבר בין שני הצדדים.
