לפרוץ את תקרת הזכוכית: למישהי יש פטיש?
נכון שכמה נשים הצליחו להעפיל לפסגה ולתקוע דגל. אבל הן יוצאות מהכלל שאינן מעידות על הכלל. הן נמצאות בצמרת בבדידות מזהירה. מצד שני, עברנו כברת דרך ארוכה
אילו הייתי במאית, הייתי נותנת עכשיו את הקיו למישהו לקפוץ ולסתור את הנתונים. זה בטח היה הולך כך: "נכון... אבל תראי לאיזה הישגים הגיעו נשים... יש נשים מנהיגות ומובילות. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, סגולן רואיל שהתמודדה על הנשיאות בצרפת והפסידה באחוז קטן. ניקולא סרקוזי לא נשאר חייב ומינה שבע נשים לממשלתו, כך שמחצית מהממשלה הצרפתית מורכבת מנשים. קונדוליסה רייס והילרי קלינטון הן הנשים החזקות בארצות הברית. סוניה גנדי מנהיגת הקונגרס הלאומי בהודו, וו יי מופקדת על הכלכלה בסין ועוד".
אותו גבר דמיוני ימשיך בוודאי ויטען, ש"גם בארץ יש לא מעט נשים שאקליות. יש את גליה מאור מנכ"לית בנק לאומי שמרוויחה בחודש מה שאני מרוויח בשנה,ושרי אריסון, ודורית בייניש נשיאת בית המשפט העליון. ויש לנו נשים שמכהנות בראשות עיריות, והיתה לנו גולדה מאיר כראש ממשלה, ויש לנו את ציפי ליבני ואת דליה איציק...."
נכון שכמה נשים הצליחו להעפיל לפסגה ואף לתקוע בה דגל. אבל הן יוצאות מן הכלל שאינן מעידות על הכלל. הן בולטות בחריגותן, נמצאות בצמרת בבדידות מזהירה.
בפועל, למרות ששיעור השתתפות הנשים בשוק העבודה גדל בהתמדה ולמרות שנשים יותר משכילות מגברים, נשים בישראל מרוויחות פחות מגברים.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2008, כמו בשני העשורים האחרונים, כמחצית מהנשים היו מועסקות בשישה משלחי יד נשיים מסורתיים המאופיינים בשכר עבודה נמוך: "עובדי הוראה בבתי ספר יסודיים ובגני ילדים ומדריכים חברתיים", "מטפלים", "עובדי מזכירות", "מוכרים זבנים ודוגמנים", "פקידים אחרים", ו"עובדי ניקיון במבנים, עובדי מטבח ועובדי מכבסות". בכל אחד ממשלחי היד האלה, למעט "מוכרים זבנים ודוגמנים", הנשים מהוות כ- 70% או יותר מהמועסקים במשלח היד.
ההכנסה לשעת עבודה של גבר שכיר בשנת 2007 היתה 48.2 שקל לשעה ושל אשה שכירה 40.5 שקל לשעה. כלומר, הכנסת אשה היתה 84% מהכנסת גבר.
למרות שבארגונים גדולים כדוגמת הסתדרות המורים וארגון המורים הרוב המוחלט הן נשים, מי עומד בראש הפירמידה? מי מנהיג ומנהל אותם? - גברים.
גם במגדל השן האקדמי לא מצאתי נחמה. הנשים בישראל משכילות יותר מהגברים ומהוות רוב בקרב הסטודנטים בכל הרמות, אבל את השפיץ של הפירמידה הן לא הצליחו לכבוש. בשלב מסוים התקדמותן נעצרת, וכך יוצא שגם בכיפת האקדמיה שולטים הגברים.
ב-2008 למדו 225,442 סטודנטים במוסדות להשכלה גבוה בישראל, מתוכם 56% נשים. הנשים מהוות 58.6 אחוזים ממקבלי תואר ראשון באוניברסיטאות. חלקן של הנשים בלימודי תואר שלישי עולה משנה לשנה, וב-2008 היוו הנשים 52.7% מכלל הלומדים לתואר זה.
נשים מהוות 43% מהסגל בדרגת מרצה, 35.2% מהסגל בדרגת מרצה בכיר וכ-21.6% מהסגל בדרגת פרופסור חבר. בדרגת פרופסור מן המניין שיעור הנשים 11.9% בלבד.
למה זה קורה לנו? הגורמים המעכבים:
- מתח תמידי בין אמהוּת ומשפחה וקריירה. למרות הפמיניזם, הקידמה, ההשכלה והעצמאות הכלכלית, איך שלא נסתכל על זה, האחריות על גידול הילדים ותחזוקת הבית מוטלת בעיקר על כתפי האשה. נוצרת אפליה סמויה. המעסיק בדרך כלל יעדיף גבר, שלכל היותר יוצא למילואים במשך חודש בשנה.
- בישראל של שנת 2009 ממשיכה להתקיים ההבנייה המסורתית של אמהות כציר מרכזי לנשיות ולזהות נשית. בעצם, הולדת הילד פותחת בדרך כלל פער בין בני הזוג ומשמרת את ההיררכיה המיגדרית בתוך הזוגיות בפרט, ובחברה בכלל.
- היעדר תמיכה של המדינה. אין הכרה של הממסד בהוצאות הטיפול בילדים לצרכי מס. הצעות חוק רבות הוגשו בעניין, אבל נדחו. הוצאות הגבוהות ואי מתן ההטבה במס מהווים חסם לנשים.
- המדינה מצד אחד מעודדת ילודה, מממנת טיפולי פריון יקרים ביותר ומחלקת מענק לידה, אבל הבעיה מתעוררת כשהאם הטריה והמאושרת מעוניינת לחזור למסלול החיים הרגיל, כלומר לעבודתה. אז מצפה לה הפתעה: היא מגלה שאותה מדינה שמה לה רגל. המדינה מצמצמת את הסבסוד במעונות, לא מחייבת פיקוח על המטפלות, לא מכירה בהוצאות הטיפול היקרות בתינוקות ובילדים כהוצאה מוכרת לצורכי ייצור הכנסה. בנוסף, לוחות הזמנים של הגנים וכיתות היסוד אינם עולים בקנה אחד עם לוחות הזמנים של עבודה במשרה מלאה. במילים אחרות המדינה מאותתת לאמהות – עשו טובה, שבו בבית.
- היעדר רשתות חברתיות וכלכליות כמו לגברים. לגברים, בעיקר בישראל, יש את החברות העמוקה מימי הצבא, שם אכלו מאותו מסטינג. הם גם יכולים להרשות לעצמם להישאר אחרי שעות העבודה לשיחות עם העמיתים על הא ומדי פעם גם על דא, וזה מחזק את הקשרים. כך גם מעבירים מידע על הארגון, על משרות פנויות וכדומה, בעוד הנשים בדרך כלל ממהרות לקחת את הילדים מהצהרון או לשחרר את המטפלת.
אז תכלס, מה עלינו לעשות כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית:
1. לדרוש הכרה ותמיכה של המדינה, שתבוא לידי ביטוי בחקיקה לשוויון של נשים בכלל ואמהות בפרט ולדאוג לכך שהחוקים ייושמו. להנהיג יום לימודים ארוך שיאפשר לאמהות חופש ואפשרות להתפנות ולהשקיע בקריירה. להכיר בהוצאות טיפול בילדים כהוצאה מוכרת במס.
2. לעמוד על זכותנו הבסיסית וההגיונית להתחרות ולזכות במשרה אם אנחנו יותר מוכשרות מהגבר שמתחרה מולנו. כמובן, שכר שווה בין גברים ונשים שמאיישים את אותה המשרה ובעלי אותם נתונים. את ההישגים של העובדים והעובדות יש למדוד לפי תוצאות ולא לפי שעות.
3. העדפה מתקנת ושריון משרות ותפקידים לנשים. עד שעניין השוויון בין המינים יושרש בתודעה של כולנו, יש להקצות ולשריין מקום לנשים.
4. פיתוח דיאלוג מגדרי והעלאת נושא המגדר לראש סדר העדיפויות. ליזום ולקדם שינוי חברתי ותודעתי וחינוך לשוויוניות, שיכלול בין היתר איזון בין משפחה ועבודה אצל גברים ונשים כאחד. כך גם הגברים יצאו נשכרים, הם יזכו לזמן איכות עם ילדיהם. במקביל יש להנחיל את ערך השוויון כבר מגיל צעיר..
5. להקים רשתות חברתיות וכלכליות של נשים למען העצמה וקידום נשים.
6. פוליטיקה זה כן בשבילי – זאת המנטרה שעלינו להתחיל לשנן – כי היא מוקד ההחלטות, העוצמה והכסף, שם אפשר ליישם את כל הסיסמאות ולהניע את המנועים.
הדרך לשוויון אמיתי עדיין ארוכה, אבל אני בוחרת להתבונן להביט על המצב ולהרכיב את המשקפיים עם העדשות הוורודות. אני מעדיפה להסתכל בסיפוק על כברת הדרך הארוכה שעשינו בזמן קצר.
ואסיים בנימה אופטימית: פעם נשאלה פמיניסטית צרפתיה חכמה מתי יהיה שוויון לנשים הצרפתיות וענתה ללא היסוס: "כשאני אראה נשים עם כישורים בינוניים ומטה מכהנות במשרות ציבוריות - אדע שיש שוויון".
האימייל של איילת
