ערב השבעתה של ממשלה חדשה בישראל ועל סיפו של מסע מערבי חדש למימוש רעיון "שתי מדינות לשני עמים", ראוי היה לבחון אימוץ דפוסי משא ומתן חדשים, שאולי יצליחו לחלץ את המו"מ מהקיפאון בו הוא מצוי.
במתכונתו הנוכחית הגיע המו"מ בין ישראל לפלסטינים למלוא המיצוי בעיקר נוכח היעדר כנות ופתיחות ובשל הניסיונות הבלתי מוצלחים לעקוף את האמת שמאחורי הקשיים. ישנם למשל כמה צירופי מלים "מכובסים" שחייבים להסירם מלקסיקון תהליך השלום.
הראשון הוא האמירה "העיקר שמדברים". שנים שארה"ב והקוורטט רואים ב"תהליך השלום" הישג בפני עצמו ולוחצים להמשכו. יש לא מעט אנשים משני הצדדים שממש התאהבו ב"תהליך" עקר זה. אין ספק, הוא מנטרל לחצים על המערב מצד מדינות ערב ובולם לחצים בתוך מדינות ערב "המתונות" מצד גופים פרו-איסלאמיים. הפלסטינים נהנים מהיצמדותם ל"תהליך" בצורת מענקים כספיים, שחרור כלואים והקלות שונות לפרקים. ישראל נגררת בעל כורחה ל"תהליך" עקר וחסר תוחלת במתכונתו הנוכחית, והיא בעיקר בצד הנותן והמשלם. ישראל צריכה להיכנס למו"מ עם הפלסטינים, אבל רק אחרי מילוי תנאים מוקדמים. אחד מהם הוא ש"התהליך" הוא לא העיקר.
האמירה השנייה המעלה תהיות לגבי יושרם וכנותם של המתדיינים היא "אבו מאזן מייצג את העם הפלסטיני", אך הוא מייצג את הפלסטינים כפי שהשאח הפרסי ייצג את האיראנים אחרי מהפיכת חומייני. השאח היה אמנם נוח למערב, אבל העם חשב אחרת. שוב מחפש המערב "את הגרוש מתחת לפנס" ואנו כעבדים נרצעים שלו מקבלים את "המנהיג המתון בחליפה" כבר-שיח האולטימטיבי. מדוע מאמין המערב שישראל יכולה לבטוח במנהיג פלסטיני שכלל אינו שולט בעמו, שכלל אינו מייצג אותם ושחתימה על הסכם עמו תהיה מלכתחילה בעייתית? מדוע לא להעמיד במבחן את מידת שליטתו של אבו מאזן ורק אחר כך לראות בו בן שיח לגיטימי?
האמירה השלישית גובלת באמירת אי אמת: "הצדדים דנים בנושא השיבה". נו, באמת. הפלסטינים מעולם לא התפשרו על דרישתם העיקרית להחזיר את הפליטים לא"י, כולל לשטחי "הקו הירוק" ובכך הם מעקרים כל תהליך שלום אמיתי ומונעים כל סיכוי לסיים את הסכסוך ולהגיע לפשרה היסטורית. כל ניסיון לחלץ מסר של פשרה או הגמשה מפי פלסטינים בנושא, נעשה תמיד ביוזמה ישראלית, והצד הפלסטיני מתנער מכך במהירות.
מי שבקיא במעמדה ובחלקה של "זכות השיבה" במורשת הפלסטינית מבין ששום בשר ודם פלסטיני לא יעז לעשות ויתורים בנושא, אז מדוע לאחז עיניים באמירות בלתי נכונות? המערב, מחשש לסתימת הגולל על ה"תהליך" כבר בהתחלה, הנחה את הצדדים שהדיונים בנושא "השיבה" יידחו לסופו, ובינתיים ישתעשעו להם הצדדים בסוגיות קלות יותר כירושלים, ההתנחלויות והגבולות... שגם בהן אגב, טרם הושגה כל הסכמה ממשית.
לאחרונה צצה אמירה הדורשת "לצרף את החמאס למסגרת הפוליטית". שלא במפתיע התבשרנו שהחמאס עומד להיעתר לבקשת הפתח להשתתף בממשלת אחדות לאומית פלסטינית. גם המערב לא מאמין שכניסת החמאס לחיים הפוליטיים תבטל את פעילותו הטרוריסטית ותשנה ולו במעט את המצע שלו. גם במערב יודעים שהחמאס לא שינה מאומה מהאידיאולוגיה ההרסנית שלו, וכל מהלכי הסרק האלה הן בבחינת מהלכים טקטיים בלבד שנועדו ליצור לאבו מאזן פלטפורמה טובה יותר להרחבת הגיבוי הציבורי שלו ובעיקר נועדו להשתלט על כספי שיקום הרצועה.
אם אובמה, הילארי קלינטון והקוורטט חפצים בתהליך שלום אמיתי, עליהם לרענן את מסגרת המו"מ כך "ששיחות לא בכל מחיר" יהיה ערך חשוב לא פחות מהתאהבות בתהליך עקר ולא בשל. הצבת תנאים לעצם השיחות יצביע על רצינות ומעשיות.
משום כך, בנושא הליבה העיקרי, "השיבה", חייבים לדון כבר בתחילת התהליך, עוד לפני שישראל עושה את הוויתור הראשון. על המערב להסיר את "מסיכת השיבה" מעל פני הפלסטינים ולחייבם בפשרה בסוגיה זו (מה שלא קרה עד היום) כתנאי לכל צעד נוסף.
נציגי המערב צריכים לבחון גם את המשמעות של חתימה עתידית על הסכם עם אבו מאזן, שכן יביך אותו מאוד להיווכח שמחמוד עבאס עלול לצאת לדירת מבטחים בגלות שעות אחרי חתימה על הסכם שלום.
המערב חייב להיות כן עם עצמו לגבי הכוונות האמיתיות של החמאס. הפלסטינים לימדונו שלא כל מי שמעוניין בשלום, יכול ומסוגל לשאת באחריות למימושו. אירופה הראתה לנו איך דוחים את צירופן של מדינות נחשלות ובלתי בשלות לאיחוד האירופי, אבל אותנו היא מאלצת לקבל מדינה כזו כבת-שיח לשלום. ארה"ב, שנכשלה ב"אילוף עיראק" בגין גישת פטרונות אנכרוניסטית, דוחקת בנו להזדרז ולהיכשל בצורה דומה. כל זה תחת מסווה של "תהליך שלום".
אל"מ (מיל.) משה אלעד שימש במספר תפקידים בכירים ב"שטחים" בהקשר הפלסטיני וכיום מרצה ללימודי ביטחון במכללה האקדמית גליל מערבי.
