ברקת, תתעורר

ראש עיריית ירושלים קבע בסוף השבוע שכל הבתים הנהרסים במזרח העיר, נהרסים באופן חוקי, וכי מי שבונה באופן לא חוקי חייב לשאת בתוצאות. ניר ברקת, ראש עיר טרי, דחה את הטענות של מזכירת המדינה האמריקנית על כך שאנשים נזרקים מבתיהם, והבהיר כי החוק והסדר נשמרים.

אך למעשה, לא ניתן לומר שהחוק והסדר נשמרים בבירה. מקסימום אפשר להגיד שהחוקים שנועדו להקשות על חייהם של ערביי העיר - נאכפים. לעיריית ירושלים מסורת של אפלייה כלפי אוכלוסייתה הערבית, שאורכה כאורך תקופת "איחודה", כפי שעולה מפרסומי האגודה לזכויות האזרח.

ברקת, בדומה לכל קודמיו, ממשיך במדיניות האפליה. אין בנייה לערבים, אין פיתוח של שכונות ערביות, אין השקעה בשכונותיהם בשום תחום, מנקיון ועד תשתיות, להבדיל מבשכונות היהודיות. הסיכוי של ערבי ממזרח ירושלים לקבל היתר בנייה חוקי משול לסיכוי של יהודי בגטו של ימי הביניים לקבל אישור בנייה מחוץ לגטו. כך, כמו הגטאות של ימי הביניים שבתיהם הצפופים הלכו ורבו בתחומים הצרים שבין החומות על חשבון כל שטח פתוח ואף לגובה, גם שכונותיה הערביות של מזרח העיר הולכות והופכות צפופות יותר ויותר.

מקרה אחד מהעת האחרונה זועק לשמיים ברשעותו: החריבו בית משפחה במזרח העיר, בטענה שהבית נבנה באופן לא חוקי בשנות ה-50 על אדמה פרטית של יהודים. למשפחה שנזרקה מביתה יש תעודות שמוכיחות בעלות על אדמה בטלביה, שכונת היוקרה המערב ירושלמית. אך בניגוד לבעליו היהודים של השטח במזרח ירושלים שנכבשה ב-48' וכעת בחסות שלטון הכיבוש/איחוד יכולים לתבוע את רכושם, למשפחה ערבית בעלת רכוש במערב העיר מלפני מלחמת העצמאות אין שום סיכוי לקבל אותו בחזרה.

ישראל הלבינה את הלאמת רכושם של "נפקדים", מילת הכביסה היפה שמשמעותה האמיתית פליטים. גם אם הנפקדים הם תושבי העיר, אין להם זכות לקבל את רכושם בחזרה. כעת הם "נוכחים-נפקדים". לכן, גם אם ראש עיריית ירושלים שומר חוק, מדובר בחוק המבדיל בין דם לדם. חבל שבבירת הנצח של העם היהודי אוכפים ראשיה חוקים של חמס וגזל על בסיס הפרדה אתנית.

בחברה הישראלית השתרשו הרבה תפיסות כוזבות על ירושלים. העיר אינה מאוחדת, לא יותר מבלפסט של שנות ה-70'. לא יעזרו עוד אלף מצעדי יום ירושלים, בעיר בה בשכונה אחת הביוב זורם ברחוב ובשכונה אחרת הוא מוסדר היטב, אין אחדות. כששכונות ליהודים נבנות על אדמה ערבית מופקעת אבל שכונות לערבים אינן נבנות כלל, אין שיוויון.

בירושלים אין חוקים של שוויון וצדק, אלא חוקים שנועדו למרר את חיי התושבים הערבים. בבירהם המודרנית והמתקדמת של ראשית המאה ה-21, החוק - ככל שהוא נוגע לבנייה של בני מיעוטים - מזכיר חוקים שאסרו על יהודים להקים בתי כנסת חדשים בימי הביניים המוקדמים. אלא שלעומת שליטים שאפשרו ליהודים להקים בתי כנסת חדשים לפחות במקרים מסוימים, אין היום בנמצא ראש עיר שינסה להתמודד עם העוולות, שלא לדבר על שינוי המדיניות.

עד שלא ייעשה בעיר צדק לכל תושביה, ועד שלא יהיה שוויון זכויות מלא בין כל החיים בה, ירושלים תשאר עיר שסועה, מלאת שנאה. לא עיר של צדק ושלום, אלא עיר של גטאות ואפליה.

גלעד נתן, דוקטורנט בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית