גראן פינאלה

מבקרנו חושב ש"גראן טורינו" הוא הומאז' נפלא לכל הגברים שקלינט איסטווד גילם במשך השנים. אין, רק קמרלינג מסוגל לדבר על אזכורים ל"הארי המזוהם" ולגרום לזה להישמע קוקסינלי

לא יודע למה, אבל אני פשוט לא יוצא ראש עם התפיסה המקובלת לגבי רוב הסרטים של קלינט איסטווד. מהשלושה הכי נחשבים שלו - "הבלתי נסלח", "מיסטיק ריבר" ו"מיליון דולר בייבי"- אני לא ממש מחזיק, ודווקא שניים מאלה שאף אחד לא זוכר לו - "עולם מושלם" ו"כוח להשחית" - הם בהתאמה אחד מסרטי המסע ואחד מהמותחנים האהובים עלי בכל הזמנים. והנה אני שוב מזמזם את "בדד" לגבי "גראן טורינו": אם לשפוט על סמך הביקורות, המועמדויות והזכיות, הסרט הביי־פאר יותר משמעותי שאיסטווד עשה השנה הוא "ההחלפה". אבל בשביל הכסף שלי, "טורינו" הוא לא סתם סרט משמעותי: הוא הנשמה התאומה של "המתאבק". אמנם דרמה קטנטנה, אבל נפלאה ומתוקה־מרירה - ועוד מהסוג הכל כך נדיר שגברים הם הראשונים להתרגש ממנו.

איסטווד הוא במאי שתמיד הולך פשוט, וזה לא תמיד עובד לטובת הסרטים שלו. קחו לדוגמה את פרויקט איוו־ג'ימה שלו: סרט מורכב אחד על הקרב ההוא היה משרת את העניין טוב יותר משני הסרטים הפשוטים, אפילו הפשטניים, שהוא עשה עליו. אבל כשאיסטווד עוסק בסיפור פשוט זה בדרך כלל מתלבש לו, ו"גראן טורינו" הוא הסיפור הכי פשוט מאז "סיפור פשוט". עד כדי כך שעל התקציר תקבלו עודף מ־30 מילה: איסטווד מגלם אלמן בוגר מלחמת קוריאה, שהתערבות לא צפויה בחייהם של שכניו האסייתים מאפשרת לו להתמודד הן עם הבדידות של ההווה והן עם השדים של העבר. ואם זה מעט כבד עליכם, אז פשוט דמיינו את הארי המזוהם בפנסיה.

"מי פה המנהל משמרת, מצאתי את זה בנודלס שלי"

כן, הארי. איסטווד לא משחק כאן באופן רשמי את קלהאן - הדמות שלו נושאת את השם הפולני־כקרעפלה וולט קוואלסקי - אבל הסרט כולו נראה כמחוות פרידה מהמזוהם, ובעצם מכל האייקון הקולנועי שהוא קלינט איסטווד השחקן. הגבר הקשוח בעל לב הזהב, ההוא שאתה לא רוצה טו פאק איתו אפילו כשהוא עוקף גילאית את סבא שלך, זה עם ההומור היבש והמבט המצמית והאקדח השלוף (אם כי בסרט הזה, באופן סימבולי מהמון בחינות, איסטווד שולף בעיקר בידיים ריקות). אבל "טורינו" לא מסתפק ברגעי ה"איזה מלך הקלינט הזה", אם כי יצוין שהוא מביא מלא כאלה: הוא גם מנסה להסביר איך גברים קשוחים־טובים־מצמיתים־שולפים נהיים כאלה. והתשובה, קצת כמו ב"הבלתי נסלח" רק בלי המלודרמטיות של זה האחרון, היא שמאלימות האנשים הופכים קשים.

הרבה מהשלב הנוכחי בקריירה של איסטווד נראה כהכאה על חטאי העבר הקולנועי שלו. מהבחינה הזאת, "טורינו" הוא לסדרת "הארי המזוהם" מה ש"הבלתי נסלח" היה למערבונים שלו. אבל איכשהו, הכניסה לנבכי הנפש של גבר מאבטיפוס הארי - גבר אטום רגשית, ציניקן וגזען, שמנותק באופן מוחלט מהדת שלו ומהילדים שלו - היא מעניינת יותר ויומרנית פחות מאותו ניסיון עתיר אוסקרים להבין מה קורה לקאובויים כשהם מזקנים. אבל שוב, זאת רק דעתי, ואני זה ההוא שבכה ב"עולם מושלם".

"המתאבק" זיכה את מיקי רורק במועמדות לאוסקר, ואילו "גראן טורינו" העניק לאיסטווד מועמדות לנאדה. מבחינתי זה הפספוס הגדול בסיפור הזה: כבמאי, איסטווד כבר קיבל את הנקודות שלו. כשחקן לא ממש, והסרט הזה - לטעמי ההופעה הטובה ביותר ב־50 פלוס שנותיו על המסך - היה ההזדמנות המושלמת לעשות כבוד לצד השני של הקריירה שלו. אבל אתם יודעים מה, עזבו שטויות. פשוט לכו לראות את הדבר המשובח הזה בקולנוע, ותהפכו לחלק מסיפור כמעט בלתי נתפס: שחקן הוליוודי שעשה את הסרט הקופתי ביותר שלו במלאות לו 78.

גראן טורינו, בבתי הקולנוע

DVD

העולם נחלק לשני סוגים של אנשים: כאלה שצופים בסרטים של וויל פארל מתוך הבנה שהנה באה קומדיה הו־כה־אידיוטית, וכאלה שנמנעים מסרטיו מאותה סיבה

בדיוק. ובכן, שני הסוגים ישמחו לשמוע כבר עכשיו את השורה התחתונה: "אחים חורגים" היא מהמטופשות שבקומדיות שלו.

הסיפור הוא על אחים חורגים - כזה אני, מלא הפתעות כרימון - שנאלצים לחיות תחת קורת גג אחת בגיל שבו רובנו שוקלים לרכוש מכונית ספורט ולעשות את המזכירה. ההפתעה היא שאת החורג השני מגלם ג'ון סי. ריילי, שהיה גם שותף לכתיבת התסריט; הא לכם ההוכחה לכך שאפילו שחקנים גדולים אינם חסינים מפני קסמו של הקולנוע הדבילי.

הגירסה הייחודית בטמטומה הזאת של סרט־על־גברים־במשבר־אמצע־החיים אמנם לא מחזיקה ב־100 אחוז את מלוא 93 דקותיה, אבל היא בדיוק מה שאני והסוג הטוב ההוא של האנשים מצפים מפארל: משהו שגורם לך גם לצחוק וגם להרגיש מעט נבוך מהעובדה שזה אשכרה מצחיק אותך.