מה הוא שותק?

סיום מבצע "עופרת יצוקה" וקדחת הבחירות דחקו לפינה אירוע שבתקופה דוחקת פחות היה זוכה לכותרות, פרשנויות וסיכומים נרחבים: הרמטכ"ל הפך תקליט. זה קרה ב־14 בפברואר, וכדרכו של אשכנזי נחגג בצניעות (עד כמה שחופשה זוגית עם האישה ב"מצפה הימים" יכולה להיחשב לצנועה). גם במועד הזה, כמה לא מפתיע, הוא בחר שלא לדבר. בדיוק כמו שעשה במהלך כל השנתיים הראשונות לכהונתו.

ולא שלא היה על מה לדבר. ישראל המוטרפת מספקת אקשן בכל תקופה, לכל רמטכ"ל, אבל ימיו של אשכנזי היו לא רגועים אפילו בסטנדרטים שלנו. וזה התחיל כבר בכניסה לתפקיד - במקומו של רמטכ"ל שהתפטר, אחרי מלחמה כושלת, עם שבר מקצועי וערכי לא פשוט שהציב סימני שאלה גדולים על יכולתו ומסוגלותו של הצבא. אשכנזי תפס את תפקידו כמשקם הלאומי, והודיע שיעביר את הצבא "אימון הקמה". מבחינתו, צה"ל נזקק לסטירת לחי שתחזיר אותו לממדים הנכונים, לתובנות הנכונות. למקומו הנכון כצבא לוחם, צנוע, ובעיקר כזה שיודע את מקומו במדינה דמוקרטית ולא מתיימר לקבוע הנחיות אלא למלא אותן.

זאת לא קלישאה. אם לקפוץ רגע לשלהי השנתיים האלה - כלומר לכל מה שסבב את המבצע האחרון בעזה - הרי ששרי הממשלה והעומד בראשה השתוקקו שהרמטכ"ל יזרוק איזה רמז, יציע רעיון, יעלה משהו שיעזור להם להחליט. הרי מן המפורסמות היא ששרינו פחדנים, אם לנסח את זה בעדינות, והכי קל להפיל את התיק של החלטה מוטעית על "הרמטכ"ל שהמליץ". כך הרי נהגה ממשלת אולמרט בדן חלוץ; הוא עצמו לא היה חף מיהירות ומהמלצות שגויות, אבל ברגע שדחק בממשלה לכיוון שנראה לו נכון, חלוץ נתן לה את התירוץ המושלם למעשיה הכושלים.

אשכנזי, שסבב במשך שנים לצידם של מקבלי ההחלטות (מאז שכיהן כראש חטיבת המבצעים, ובהמשך כעוזר ראש אג"ם, אלוף פיקוד הצפון, סגן הרמטכ"ל ומנכ"ל משרד הביטחון), החליט מהרגע הראשון שאצלו לא יהיה לממשלה לוקסוס כזה. הוא יציג כמה אפשרויות, ואת המשמעויות הנגזרות מכל אפשרות, אבל הוא לא יגיד מה צריך לעשות. במילים אחרות: אחרי שנות דור שהצבא קבע בפועל את המדיניות, בא רמטכ"ל והחליט שהגיע הזמן שנשחק לפי כללי הדמוקרטיה, שבה הממשלה קובעת והצבא מבצע.

על פניו, כולנו צריכים להריע לגבי אשכנזי; הרי ככה צריכים הדברים להתנהל במדינה מתוקנת. אבל מה נעשה עד שתקום כאן אחת כזאת?

שידבר על דמשק

מדינת ישראל היא דגם מורכב של דמוקרטיה, ולרמטכ"ל נודע בה תפקיד יוצא דופן: הוא הגורם הכי משפיע בכל רגע נתון. הנה, תראו לי ממשלה אחת שתצליח להעביר מהלך כלשהו בניגוד לדעתו של הרמטכ"ל. למעשה, עד היום זה קרה רק פעם אחת: ב־1977, כשהרמטכ"ל מוטה גור חשב שאנואר סאדאת עובד עלינו, ולמרות זאת החליטו בגין ודיין לתת צ'אנס לשלום (וצדקו). אבל מה שהיה טוב לפני 30 וכמה שנים - עם מדינה הרבה יותר פטריוטית, ועם דעת קהל הרבה פחות מפותחת - לא מתאים ל־2009, שבה הטוקבקיסט הממוצע משפיע הרבה יותר משר בקבינט.

אם מוסיפים לחשיבות שיש ממילא לרמטכ"ל את החידלון המתמשך של ממשלות ישראל בקבלת החלטות באשר הן, ברור שיש צורך באיזשהו מבוגר אחראי שיתווה דרך לשרינו המתקשים. בסיטואציה כזאת, רמטכ"ל־על־הגדר מהסוג של אשכנזי עלול להקשות במקום להקל. זה כבר הוכח הלכה למעשה: אשכנזי האמין שהיה צריך לסיים את המבצע בעזה שבעה עד עשרה ימים מוקדם יותר, כדי שאפקט ה"הלם ומורא" יהיה מקסימלי, אבל ההרס שנותיר בעזה יהיה מינימלי. הוא חשש גם מטעות קטלנית (מה שלשמחתנו לא קרה), ומכרסום בלגיטימציה הבינלאומית של ראשית המבצע (מה שקרה ועוד איך). מה הוא עשה עם זה? לא הרבה. שאלתי הרבה מאוד אנשים שישבו לצד אשכנזי בדיוני הממשלה והקבינט; אף אחד מהם לא זוכר שהוא השמיע איזה אמירה חד־משמעית לגבי תמיכתו בהפסקת המבצע.

אשכנזי כן הביע את דעתו באוזני שר הביטחון, ואחרי שכל ידידיו ויועציו הבהירו לו ש"מספיק עם הצמחונות", הוא הלך לשיחה בארבע עיניים עם ראש הממשלה. זה קרה ביום ראשון; עברו עוד שישה ימים עד שהמבצע הסתיים. מאז ממשיכים הקסאמים לטפטף, גלעד שליט לא חזר הביתה, והממשלה ממשיכה להימנע מהחלטות. ואשכנזי? הוא מאמין ברגיעה וחושב שצריך לשלם את המחיר על גלעד שליט. את כל המחיר. אבל הוא לא אומר את זה. בטח לא פומבית.

לטעמי, זכותו של הציבור הישראלי לדעת מה חושב החייל מספר אחת. זכותם של החיילים לדעת אם המפקד שלהם יעשה הכל כדי להחזיר גם אותם מהשבי. לכן הוא צריך לומר את דעתו - המקצועית, לא האישית - בעניין שליט. הרי דעתו לא פחות חשובה מאלה של ראשי המוסד והשב"כ או כל גורם אחר, ויש לה גם ערך מוסף: הוא המפקד של החיילים. של כל החיילים.

אז נכון, מי שבא במגע עם אשכנזי - מפקדים, שרים, קורט יועצים וקמצוץ עיתונאים - מכיר את דעותיו, אבל אין שום סיבה שהוא לא יביע אותן בגלוי. זה לא יהפוך אותו ל"פוליטי", וגם לא יסנדל את הממשלה. זה בסך הכל יבהיר לנו, לכולנו, מה חושב המבוגר האחראי בשכונה.

ואשכנזי הוא בהחלט כזה. סך דעותיו, כוונותיו ומעשיו הם שיקול דעת אחד ממושך. יש הטוענים שהוא שקול והססן מדי, אבל בתפקיד שלו - ובטיימינג שבו הגיע לרמטכ"לות, ומול הממשלות שמכהנות כאן - עדיף אדם שעוצר רגע לחשוב מכזה שמכניס את כולנו לברוך. והנה, ממה שפורסם בארץ ובעולם על תקיפת הכור בסוריה אפשר להניח שככה בדיוק הוא נהג סביב הפרשה הזאת, שהיא אולי המשמעותית ביותר בתקופתו.

אם להאמין לדיווחים מארצות הברית, שלפיהם הגיע לישראל המידע הראשוני על קיומו של הכור במרץ 2007, הרי שהבומבה הזאת נחתה על שולחנו של אשכנזי פחות מחודש אחרי שנכנס לתפקיד. בהסתמך על אותם דיווחים, סביר להניח שהיתה לו חצי שנה לאסוף מודיעין, לתכנן ולתקוף, ובמקביל לאמן במהירות את הצבא הסדיר והמילואים למקרה שסוריה תגיב וניגרר למלחמה. במקרה הזה מעיד מבחן התוצאה גם על מקצועיותה - לא רק במה שקרה לפני ובמהלך, אלא בעיקר אחרי. שיקול הדעת, הפרופיל הנמוך, העמדה המוצקה שלפיה אסור לישראל לקחת קרדיט על התקיפה כדי שלא להשפיל את בשאר אסד (בניגוד לכמה פוליטיקאים אצלנו, לאו דווקא זוטרים, שחשקו בסיבוב דאווין גלוי): כל אלה סייעו לנו לעבור בשלום מגה־אירוע שהיה עלול להתדרדר ולהסתבך.

רבים רואים באירוע הזה בסוריה את הפרצוף האמיתי של אסד, את הסיבה לכך שאסור לעשות איתו שלום. אשכנזי חושב הפוך. לגמרי. הוא חשב כך כשהיה אלוף פיקוד צפון, דעתו התחזקה עם השנים, ופרשת הכור בדיר א־זור הביאה אותו להכרה שלמה שאם לא נבחר בשלום עם סוריה, נגיע למלחמה איתה. בדרך הוא הבין שסוריה בלי שלום תתחבר לאיראן ותלך להקצנה ולגרעין, אבל סוריה עם שלום - וכלכלה, ופתיחות למערב - תהיה מוכנה לוותר על כל אלה וגם על ארגוני הטרור שחוסים בצילה. באופן טבעי, אשכנזי תמך במגעים עם דמשק. תמך לגמרי, וגם הבהיר שאם יתעורר הצורך, הוא ידע לתפור את החליפה הביטחונית המתאימה שתיתן לישראל פיצוי על אובדן השטח בגולן.

ועכשיו מגיעה שעת המבחן האמיתית שלו. האם ייתן דרור למחשבותיו ולדעותיו תחת ממשלת נתניהו? האם יאמר שהימנעות מרגיעה והיגררות לתגובה על כל קסאם בעזה הן מתכון להישאבות מחודשת לרצועה, שסופה באחריות לגורלם של 1.3 מיליון פלסטינים? האם יגיד בקול רם שבניגוד לדברי כמה משרי הממשלה המיועדת, אין חיה כזאת "שלום תמורת שלום", ושהתחייבות של נתניהו לישיבה נצחית ברמת הגולן משמעותה ביטול כל סיכוי לשלום והגדלת הסכנה למלחמה?

שידבר על עזה

אשכנזי של המחצית הראשונה לא היה אומר כלום על עזה ועל הגולן. בטח לא ככה, ישר. מבחינתו המעשים הם שדיברו: אימוני הצבא והתוכניות המבצעיות המעודכנות, הימ"חים והמלאים שחודשו, הפרסומים על ההצלחות בסוריה ובעזה, וגם התחושה הכללית בציבור ובצבא שיש בעל בית בצה"ל. אם היו אומרים לו לפני שנתיים שזה יהיה המצב, הוא היה חותם עליו בשמחה. אבל עכשיו הוא צריך לשאול את עצמו מה ישאיר אחריו כמורשת, כי השנתיים הבאות הן אלה שיקבעו איך תסתכם התקופה שלו, איזה חותם הוא יותיר אחריו. וכאן באמת רצוי שהוא יפסיק עם הצמחונות.

בארצות הברית או בבריטניה היו הדברים האלה נחשבים אולי לאנטי־דמוקרטיים, אבל כאן הם כורח המציאות. הרמטכ"ל שלנו חושב שנכון לעכשיו, מול האיומים הקיימים (מגרעין באיראן ועד טרור בעזה, עם חיזבאללה מתעצם בתווך), שלום עם סוריה ישפר משמעותית את מצבה של ישראל? הוא חייב לדבר. חושב שכיבוש הרצועה ירע משמעותית את מצבה של ישראל? שוב חייב לדבר. חושב שההתנהלות של השבועות האחרונים, בסוגיית הרגיעה ובעניינו של שליט, פוגעת קשות ביחסים עם מצרים? בטח שחייב לדבר. כי אם הוא לא ידבר, אחרים ידברו. רובם פוליטיקאים, רובם פחות אחראים, כולם כאלה שהאינטרסים שלהם נקיים פחות. בדרך הם גם יעוותו את הדברים שהוא כן אמר, בפורומים סגורים, כך שיתאימו לדעתם. ומי שמכיר פוליטיקאים יודע שבסופו של יום הם יותירו את הצבא והעומד בראשו לנפשם, עם כל הרפש.

סביר להניח שאשכנזי לא יסכים עם מה שנאמר כאן, אבל זה יקרה רק בגלל ששנותיו כרמטכ"ל גרמו לו להתחפר עוד יותר בתכונותיו הבסיסיות - בעיקר בחשדנות. ככה זה: הרמטכ"ל שלנו הוא חשדן מדופלם, כמעט כפייתי, שחושד תמיד ובכולם. חוץ מאשתו רונית והילדים איתי וגלי, אין לו כמעט מקורבים. כמה חברים, הרבה ידידים, וזהו. גם איתם הוא מדבר מעט מאוד, ורוצה בעיקר לשמוע. על מה שקורה, על המצב, וגם עליו - על מעשיו ואיך שהם נראים. חשוב לו מאוד להיות צודק, גם בדיעבד, וחשוב לו שידעו את חלקו. אבל הוא לא יעשה זאת בעצמו. תמיד יימצא מי שיוציא החוצה את זה שהרמטכ"ל עובד קשה, כמעט לא ישן, לא ביקר אפילו פעם אחת בבית במהלך "עופרת יצוקה".

לדברים האלה יש צד חיובי ברור ומיידי: הם מקרינים על הסביבה. אם הרמטכ"ל עובד ככה, חזקה על הצבא כולו שיתנהג בהתאם. לא עוד מדיניות של בוא נעבוד עד לפנות ערב ואז נלך לשבת במסעדה (אשכנזי היה משלים את המשפט ב"ולדבר עם עיתונאים"), אלא התנהלות של צבא אמיתי: מתחילים את היום בתרגיל גדודי ברמת הגולן, ומסיימים אותו אחרי חצות באישור תוכניות למבצע ייעודי. ככה זה כל יום, שישה ימים בשבוע ולפעמים שבעה, בלי הנחות לעצמך או לסביבה.

זה נשמע מצוין, אבל לדברים האלה יש גם צד שני. ההתנהלות הזאת של הרמטכ"ל היתה טובה לתקופה מסוימת, זאת שבאה אחרי מלחמת לבנון השנייה. לא בטוח שהיא נכונה תמיד. אם אשכנזי רוצה להיות שותף לעיצוב המציאות של חיינו, לא רק מסננת שדרכה שופכת הממשלה את הוראות הביצוע שלה לצבא, הוא יהיה חייב להביא לידי ביטוי יכולות אחרות במחצית השנייה של כהונתו. הוא יצטרך להתריע על מהלכי שווא, כאלה שמסכנים לדעתו את ביטחוננו, למשל בניית מאחזים לא חוקיים - שיטה בדוקה לעימות עם כל ממשל אמריקאי, בטח זה של ברק אובאמה. ואם כבר הזכרנו את הימין הקיצוני, אז לא יזיק אם הרמטכ"ל ייתן תמיכה פומבית ובלתי מסויגת לאלוף פיקוד המרכז ולמפקד אוגדת יו"ש. הם ומשפחותיהם סופגים לבדם, מדי יום, קללות ואיומים מקומץ שכבר הוכיח פוטנציאל אלים. אשכנזי חייב לבחור צד בסיפור הזה.

הרמטכ"ל חייב לדבר. זה כל העניין, כי במדינת ישראל יש לדברים של הרמטכ"ל משקל עודף.

שידבר על טהרן

בינתיים אשכנזי שותק. בישיבת הממשלה שעסקה בהחזרתם של גולדווסר ורגב הוא דיבר, ואפילו שינה את דעתם של כמה שרים, אבל אז היה מדובר בחיילים מתים. גלעד שליט חי, וכל רגע של המתנה בא על חשבונו. אם התמזמזות במו"מ היתה משפרת את תנאי המיקוח של ישראל היה ניתן להצדיק אותה בנימוק שעניינה של מדינה גדול מעניינו של הפרט, אבל השנתיים וחצי שחלפו הוכיחו שעמדת המיקוח שלנו רק הורעה. כל יום שעובר מחזק את הצד השני ומחליש אותנו. זה, בגדול, מה שחושב אשכנזי - ואת זה הוא צריך לומר, ולו כדי שהרמטכ"ל של שנת 2029 יתבייש להצהיר ש"הפכנו כל אבן, לא נשקוט עד שנחזיר את גלעד הביתה".

למען הסר ספק, אני לא חושב שהרמטכ"ל חייב לדבר דווקא בראיון עיתונאי. הנקודה היא לא המדיום, אלא המסר: הציבור צריך לשמוע את דעתו, ולא ממש משנה איך. אמנון ליפקין־שחק ניצל את יום השנה הראשון לרצח יצחק רבין כדי לתת את הנאום המשמעותי ביותר בקדנציה שלו כרמטכ"ל; שאול מופז ניצל את התחקיר המבצעי הראשון כדי להטביע את "ערך הניצחון". אשכנזי רק צריך לבחור את הפורום, ולתת לאנשיו (ובעיקר לדובר צה"ל אבי בניהו, שמעטים בישראל בקיאים כמותו בממשק צבא־תקשורת־ציבור) לשגר את הדברים בצינורות המקובלים. יכול להיות שהממשלה לא תאהב את זה, אבל חובתו של הרמטכ"ל אינה למי שמינה אותו אלא לציבור.

קולו של הרמטכ"ל צריך להישמע חזק וברור גם בתוך הצבא. מקרה לדוגמה: ההתבטאויות של האלוף אבי מזרחי על התנהלותה של טורקיה בעקבות המבצע בעזה, שלפיהן מומלץ לטורקים לפשפש במעשיהם לפני שהם באים בביקורת עלינו. לפי כל התנהלות סבירה, מפקד זרוע היבשה כבר היה בנעלי בית. אלוף בצבא לא אמור להתעסק במדיניות, ובטח שלא להעביר ביקורת על מדינה ידידותית שהיא גם בת ברית אסטרטגית חשובה. לא פחות משזה מעיד על היעדר טאקט, יש פה גם בעיה בהבנת המציאות, והכי גרוע - חריגה מסמכות. כמי שמקפיד להוציא כל הזמן את הצבא מהפוליטיקה ולהותירו מקצועי וענייני, אשכנזי היה חייב לעשות כאן מעשה. אלא שהוא הסתפק ב"שיחת הבהרה".

המסר הברור מהמקרה של מזרחי הוא שאם אתה אלוף שעשה תקלה אסטרטגית חמורה, סולחים לך. מעט בעייתי לנוכח העובדה שאם אתה אלוף משנה שאיבד מחשב נייד (תקלה חמורה, אבל כזאת שלא גרמה לנזק), פוסלים את המינוי הצפוי שלך למפקד הקומנדו הימי. כשזה מצטרף לתחושה הרווחת שבצבא של אשכנזי מתקדמים לפי הוותק ולא לפי הכישרון, שנאמנות באה לפני מקצועיות, ברור שתיווצר תסיסה. מילה גדולה? טוב, אז ייווצר מרמור. ובצה"ל יש כמה וכמה קצינים טובים שמסתובבים ממורמרים. אני לא נכנס כאן לשמות כדי לא לצאת רכלן, אבל תסמכו על אשכנזי שהוא יודע בדיוק במי מדובר.

אי אפשר לצפות מאדם להשתנות ב־180 מעלות, אבל ההיגיון אומר שאחרי שנתיים מוצלחות בתפקיד, הרמטכ"ל היה צריך להבין שגם מי שנגדו יכול לפעול בעדו. הרי אלה שנגדך, שחולקים עליך, הם אלה שגורמים לך לחשוב ולהימנע מטעויות. זה נכון בכל ארגון, וזה נכון במיוחד בצבא - ארגון לא דמוקרטי, שבסופו של דבר נותן בו אדם אחד את הפקודה וכולם מתיישרים. דווקא אשכנזי, שמינה לעצמו כמעין חונכים שניים מהקצינים היותר לעומתיים כלפי מפקדיהם (ליפקין־שחק ואורי שגיא), חייב לדעת שזה לא רק לטובתנו: זה גם לטובתו. ומכיוון שהוא ניחן כאמור בכמויות גדולות של ספק והססנות בריאים, דווקא צעדים כאלה יבטיחו שהוא ימשיך לקבל בעיקר החלטות נכונות בחלק השני של כהונתו.

נרצה או לא, ההחלטות האלה הן בנפשנו. בשנתיים החולפות זה היה סוריה ועזה, בשנתיים הבאות זה יהיה עזה (כי זה תמיד עזה) ואולי גם לבנון וסוריה. רק שכל אלה הם משחק ילדים לעומת הדבר הגדול, האמיתי, ההחלטה הכי חשובה שישראל נדרשה לקבל מיום הקמתה: האם לתקוף באיראן.

שידבר אל הקירות

בנימין נתניהו כבר הצהיר שמבחינתו, השנה היא 1939 ואיראן היא גרמניה הנאצית. גם ליברמן כבר אמר את דברו, והשותפות הקואליציוניות מימין־ימינה יקדשו כמובן הפעלת כוח באשר היא. נשארנו עם הצבא, ועם הרמטכ"ל שעומד בראשו.

דווקא בנושא הזה צריך אשכנזי לגזור על עצמו שתיקה פומבית, אבל בחדרי חדרים הוא חייב לדבר ברור. מול ממשלה חדשה, בחלקה טירונית ומכאן שגם חסרת אחריות, הוא יהיה חייב להבהיר את המשמעויות של כל החלטה, ובעיקר להימנע מהרפתקאות מסוכנות. למען הסר ספק: גם החלטה על תקיפה וגם הימנעות ממנה עלולות להיחשב להרפתקה מסוכנת, אבל האחריות העודפת תהיה על הרמטכ"ל.

אשכנזי מודע לגודל האחריות, ובעניין האיראני גם לגודל השעה. כדרכו המחושבת, הוא מעדיף כרגע להימנע. למצות. לברור כל אפשרות וסיכוי לפני שנבחר באופציה הסבוכה מכולן. בו בזמן הוא ממשיך להכין ולהתכונן בעצמו, מתוך הערכה סבירה שההחלטה תיפול במשמרת שלו. בתקופה הקרובה הוא יידרש להעביר את הממשלה החדשה טירונות מזורזת שתכין אותה להחלטה הזאת, וגם לפחות סבוכות - והיותר בוערות - בחזיתות האחרות. כדרכו הוא יעשה את זה במקצועיות, ביסודיות, תוך הצגת כל אפשרות ולצידה כל משמעות. השאלה הגדולה היא אם אחרי הפרזנטציה הוא גם יפסיק לרגע להיות גבי אשכנזי ויאמר את דעתו. יהיו כאלה שיראו בזה פגיעה בדמוקרטיה, אבל במדינה שלנו - עם שתי מלחמות בשנתיים ועוד כמה שבדרך, מול צונאמי כלכלי ושבר חברתי ולאומי מעמיק - הוא צריך להיות האיש שימנע מאיתנו להיות האויב הכי מסוכן של עצמנו.

כדי לעשות את זה, באמת שאין לגבי אשכנזי ברירה אלא לצאת מעורו ולהיות קצת יותר קרניבור. לדבר. לעמוד על שלו. להתעמת. לפעמים גם לחטוף על הראש. ובסוף לנצח.