מות ותן לחיות

חורף 1959. על הבמה באולם הקטן בדולות, מינסוטה, עמד בחור צעיר במשקפי קרן עבים. הוא נראה כמו מלך החנונים, אבל הפיק מגיטרת הפנדר־סטראטוקסטר שלו צלילים שטילטלו את עולמו של נער יהודי מתולתל אחד בקהל. זה היה היום שבו בוב דילן ראה בפעם הראשונה והאחרונה בחייו את באדי הולי, והוא לעולם לא ישכח את ההופעה ההיא. אפילו אחרי 40 שנה הוא עדיין יתאר אותה כאירוע ששינה את חייו.

קשה להאמין, אבל הקריירה המוזיקלית של באדי הולי - שבימים אלה מציינים 50 שנה לסיומה בטרם עת - נמשכה כשנתיים בלבד. נקודת המוצא שלה היתה ב־1955, כשהולי הצעיר ראה לראשונה את אלביס פרסלי מופיע בעיר הולדתו לאבק, טקסס. בעקבות אותה הופעה הוא קנה גיטרה חשמלית והקים להקה, שמאוחר יותר יקרא לה "הצרצרים" (The Crickets), וכבר אז הדהים בטכניקת פריטה זריזה שטרם נראתה כמוה. תוך זמן קצר הוא כבר הופיע כחימום לאלביס ולביל היילי והקומטס, וכשחתם על חוזה הקלטות בחברת "דקה" יצר שורת להיטים מצליחים משלו: That'll Be the Day ,Words of Love ,Peggy Sue, ו־Maybe Baby, אם למנות אחדים. בעקבות ההצלחה באו תקליטים והופעות מאוסטרליה ועד בריטניה, והכוכב הצעיר מטקסס עמד לכבוש את העולם.

אבל ברגע שאנחנו פוגשים אותו, הוא לא מרגיש מי יודע מה כמו כוכב.

זאת המסיבה שלי ואני אמות אם בא לי

זה ערב קר של ראשית פברואר בעיירה קליר־לייק, איווה. שלושה ימים אחרי ההופעה שבה נכח דילן. הולי בדיוק סיים להופיע, ועכשיו הוא עומד עצבני וקפוא ליד אוטובוס שכבר ראה ימים טובים יותר. הוא לא מוכן לעלות עליו. נשבר לו.

האוטובוס משמש את הולי בסיבוב הופעות שזכה לשם העליז מדי "מסיבת ריקוד החורף". פרט להולי עצמו ולשני נגני הליווי שלו, וויילן ג'נינגס וטומי אלסופ, נוסעים בו גם שלושת הכוכבים האחרים של הטור: ריצ'רד ולנזואלה בן ה־17, שמוכר יותר בשם הבמה ריצ'י ואלנס (וכבר הספיק להפוך לגיבור הרוקנרול ההיספאני הראשון עם הלהיט "לה במבה"); ג'יילס פ' ריצ'רדסון, זמר ודי.ג'יי שמכונה "דה ביג בופר"; ודיון דימוצ'י בן ה־19, סולן להקת דיון והבלמונטס. היעדים רחוקים זה מזה, והנסיעות צוננות וארוכות הודות למערכת החימום שהלכה לעולמה. אבל כיוון שכולם צעירים ורעבים, הם סופגים בדממה. זאת אומרת, חוץ מהולי, שנעלם פתאום וחוזר עם תוכנית מפתיעה: "תקשיבו", הוא אומר, "מצאתי מטוס".

המוזיקאים זוקפים אוזן. הולי מסביר שמצא חברה שמשכירה טיסות. תמורת 36 דולר לכרטיס יוכלו שלושה מתוכם לטוס להופעה הבאה שלהם במורהד, מינסוטה. "אז מי רוצה לטוס איתי?".

ההצעה מפתה: שעתיים טיסה במקום יום שלם באוטובוס הקפוא. אבל 36 דולר זה די הרבה כסף ב־1959, ודיון דימוצ'י הוא הראשון שמוותר על התענוג. זה בדיוק שכר הדירה שמשלמים הוריו על דירתם הקטנה בברונקס, והוא זוכר את הריבים האינסופיים בלילות בניסיון לעמוד בו. קשה לו להוציא סכום כזה על שעתיים באוויר. אגב, דימוצ'י הפך בהמשך דרכו לזמר פופ ובלוז מצליח, ולפני כמה חודשים הוציא אלבום חדש בשם "גיבורים: ענקי רוק הגיטרות המוקדם", שבו הוא מבצע גירסאות כיסוי לשירים - בין היתר של הולי וואלנס.

על שני המושבים שנותרו במטוס מתחרים כעת ואלנס, הביג בופר ושני נגני הליווי של הולי, ג'נינגס ואלסופ. ואלנס מרוויח את מקומו על המטוס אחרי שהוא מנצח את אלסופ בהטלת מטבע. אלסופ, שהפסיד את הטיסה אבל הרוויח את חייו, יפתח לימים פאב בשם Heads Up Saloon ("עץ למעלה", בתרגום חופשי למונחים מקומיים) לציון הטלת המטבע ההיא.

השני שמוותר הוא וויילן ג'נינגס, שמחליט באקט אבירי לפנות את מקומו לטובת ביג־בופר ריצ'רדסון החולה בשפעת. הוא מרחם על האיש המבוגר וגדול הגוף בחבורה, שייאלץ לבלות יממה נוספת באוטובוס נטול מערכת חימום. קח את המקום, הוא אומר לו. הולי לא יכול שלא להסתלבט קצת על חברו הוותיק: "אני מקווה שהאוטובוס העתיק שלכם יקפא!", הוא צוהל. "אני מקווה שהמטוס שלכם יתרסק!", משיב ג'נינגס. ההערה הצינית הזאת עתידה לייסר אותו שנים ארוכות.

כך נקבעים שלושת הנוסעים בטיסה: באדי הולי, ריצ'י ואלנס והביג בופר. הם נפרדים מחבריהם ויוצאים לשדה התעופה הקטן של מייסון סיטי, שם ממתין להם מטוס מדגם ביצ'קרפט בוננזה ועליו הטייס, רוג'ר ארתור פיטרס בן ה־21. למרות גילו הצעיר, פיטרס הוא דווקא טייס מנוסה: בחמש שנות טיס הוא צבר 711 שעות על הסטיק. מאוחר יותר יתברר אמנם שמיומנות קריטית אחת בכל זאת חסרה לו, אבל בינתיים הוא לא מוטרד מזה, ולא מתחזית מזג האוויר שמדברת על המשך השלג. יש לו שלושה סלבריטאים במטוס, והוא נרגש מאוד. גם הנוסעים שלו נרגשים, בהשפעת ההופעה שהסתיימה זמן קצר קודם לכן, אבל הם גם עייפים מהטור הארוך ומרגישים קצת מוזנחים. "אם נגיע מהר", מפנטז הולי, "יהיה אפילו זמן לעשות כביסה".

בחצות ו־55 דקות הדלתות נטרקות, והמטוס ממריא אל הלילה האפל והמושלג. כעבור כמה דקות מנסה מגדל הפיקוח של קרסון סיטי ליצור קשר עם הטייס פיטרסון, שעדיין לא דיווח על תוכנית הטיסה שלו. אין תשובה. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים מופעל נוהל חירום, ונפתחים חיפושים אחרי המטוס ונוסעיו.

אתר ההתרסקות מתגלה כמה שעות אחר כך, כשמונה קילומטרים צפון־מערבית לשדה התעופה. גופתו של הטייס פיטרסון היא היחידה שנמצאת בתוך המטוס. שלושת הנוסעים נזרקו החוצה מעוצמת הפגיעה, שקרעה את חגורות הבטיחות שלהם מתושבותיהן. שלושתם מתו במקום. שברי המטוס התפזרו על פני שטח של כ־200 מטרים רבועים. בתרחיש כזה אין כל סיכוי לניצולים.

קראתי את החדשות היום, או בוי

איש לא יודע בוודאות מה קרה באותן דקות מעטות שבין ההמראה להתרסקות. כל המידע הקיים עולה מדו"ח רשמי של ועדת החקירה שהקים מינהל התעופה, ומשלל תיאוריות קונספירציה שנטוו סביב הנושא. על פי הדו"ח, המטוס התרסק באחת בלילה, חמש דקות בלבד אחרי שהמריא, ופגע בקרקע במהירות של כ־250 קמ"ש. הסיבה הרשמית לתאונה היא טעות אנוש, שזה ניסוח ניטרלי לעובדה מצערת שהתבררה רק בדיעבד: תשעה חודשים לפני ההתרסקות נכשל הטייס פיטרסון במבחן של טיסת מכשירים (טיסה בתנאי ראות גרועים, שבה הטייס מסתמך רק על המכשור שבמטוס ולא על עיניו). התברר גם שפיטרסון אפילו לא הכיר את מד האופק המלאכותי במטוס, והיה "רגיל לציוד אחר".

בדיקת מזג האוויר הראתה שכבר בזמן ההמראה ממייסון סיטי נרשמה ירידה בברומטר. שלג קל החל לרדת, ותקרת העננים הלכה והתעבתה. זמן קצר אחר כך נכנס המטוס לאזור של אפלה מוחלטת, שבו לא היה אופק ברור. המשמעות של כל הגורמים האלה היא צורך בטיסת מכשירים, שכאמור לא היתה במסגרת יכולותיו של הטייס. פיטרסון, אם לפשט את העניין, איבד כיוון וטס ישירות לתוך האדמה במלוא המהירות.

כמו בכל תאונה שהפכה לפיסת היסטוריה, גם כאן ישנן תיאוריות קשר שמספקות הסבר אחר לאירועים. התיאוריה המובילה מבוססת על העובדה שכמה חודשים אחרי התאונה נמצא אקדחו האישי של באדי הולי בזירת ההתרסקות, עניין תמוה

 שהוביל להשערה הבאה: במהלך ההמראה פרץ מסיבה כלשהי ויכוח בין יושבי המטוס, והולי שלף אקדח ונופף בו. כשהטייס פיטרסון ניסה להרגיע, נפלט כדור ופגע בו, והמטוס התרסק לאדמה על יושביו. לפי אותה תיאוריה, הביג בופר דווקא שרד את ההתרסקות וניסה להשיג עזרה, אבל מת מפצעיו. השמועות בנושא היו כל כך עיקשות שלפני שנתיים הוצאה גופתו של הבופר מהקבר לבקשת בנו, ג'יי ריצ'רדסון, אבל הממצאים מנתיחת הגופה היו חד־משמעיים: כמות השברים בגופו של ריצ'רדסון האב היתה עצומה. אין שום סיכוי ששרד, אפילו לא לזמן קצר.

אמריקה קראה על מותם של ריצ'רדסון, ואלנס והולי בעיתוני הבוקר של ה־4 בפברואר. הסיפור נדחק מעט הצידה בגלל קטסטרופה אווירית גדולה יותר שהתרחשה ממש באותו יום, והשתלטה על הכותרות הראשיות: מטוס נוסעים של "אמריקן איירליינס" התרסק בשדה התעופה לה־גווארדיה בניו יורק, ו־65 נוסעים נהרגו. דבר מותם של שלושת המוזיקאים קיבל מקום מכובד בעמודים הראשיים, אבל נמוך יותר.

החדשות על התאונה הקטלנית הגיעו גם למינסוטה, אל הנער המתולתל שפגשנו בפתיחה; בוב דילן לא ישכח את היום שבו הביט המום בכותרות העיתונים שסיפרו על מות הגיבור שלו. כ־40 שנה מאוחר יותר, בטקס הגראמי שבו זכה בפרס על האלבום Time Out Of Mind, הוא סיפר לקהל: "הייתי רק בן 16 או 17 כשראיתי את באדי הולי. הייתי ממש מטר ממנו. והוא הסתכל עלי. ישירות עלי. ויש לי תחושה - לא יודע למה בדיוק - שהוא היה איתנו בכל הזמן שעשינו את האלבום הזה".

מצידו השני של האוקיינוס שמע על התאונה גם נער בריטי בשם פול מקרטני, שרץ לספר את החדשות לידידו הטוב, ג'ון לנון. מבחינתם היה הולי גיבור רוקנרול מובהק: השיר הראשון שהוציאו אי פעם בתקליטון - עדיין תחת שם הלהקה הראשונה שהקימו בבית הספר, The Quarrymen - היה גירסת כיסוי ל־That'll Be the Day. שמה הסופי של הלהקה, The Beatles, הוא כבר הומאז' ברור ולא מוסתר לשם הלהקה של הולי, The Crickets. לאלבום הרביעי שלהם הכניסו הביטלס עוד גירסת כיסוי לשיר של הולי, הפעם Words of Love; ומקרטני ביצע שיר נוסף שלו, Love is Strange, באלבום הראשון של Wings. לקינוח הוא רכש בשנות ה־70 את הזכויות על הקטלוג המלא של שיריו. עד כדי כך עמוקה היתה ההשפעה של הולי עליו. ולא רק עליו.

עשיתי את זה בדרכו שלו

בערך בזמן שלנון ומקרטני עשו את צעדיהם המשותפים הראשונים, נזרק מבית הספר נער בריטי מעט בעייתי יותר. העילה הכללית לסילוקו היתה "התנהגות פרועה", והפרטים כללו חיבה עזה לכדורי מרץ ולמוזיקה מסוג חדש - רועש ו"לא תרבותי" - שמקורה באמריקאים השנואים שמעבר לים. שמו של הנער הזה היה

 קית ריצ'רדס, וגם הוא ידע בדיוק מי זה באדי הולי: זמן לא רב קודם לכן הוא היה בהופעה שלו והתרשם עמוקות מצליל הגיטרה. קצת יותר משנה אחר כך הציע לחברו לספסל הלימודים, מיק ג'אגר, להקים להקה. אחד הסינגלים הראשונים והמצליחים של הלהקה הזאת, הרולינג סטונס, היה ביצוע אנרגטי ל־Not Fade Away של הולי. אגב, זה גם השיר האחרון שהולי ביצע על הבמה בליל מותו.

מותו של הולי השפיע גם על נער אמריקאי בניו רושל שבמדינת ניו יורק, מחלק עיתונים שהיה שקוע בקיפול גיליונות למסלול החלוקה היומי שלו כשתמונה של המנוח צדה את עינו. זה היה דון מקלין, וקצת יותר מעשר שנים אחר כך הוא כתב על זה את השיר "אמריקן פאי" (ר' מסגרת), שהפך עם הזמן לחלק בלתי נפרד מאגדת באדי הולי. מקלין הוא זה שכינה את יום מותו של הולי "היום שבו המוזיקה מתה", והפך אותו למיתוס אמריקאי. אבל האמת היא שהמוזיקה לא מצאה את מותה באותו יום; יותר נכון לומר שהיא נולדה אז מחדש.

מי שהחליף את הולי בסיבוב ההופעות שלא זכה להשלים היה נער צעיר בשם בובי וי, לימים זמר פופ מצליח. החילוף הזה היה יותר מסמלי, כי לא רק באדי הולי גווע באותו לילה בשדה המושלג שבאיווה - הרוח של דור הרוקנרול הראשון גוועה שם יחד איתו. אחרי מותו דעך הרוקנרול הקצבי והפרוע ופינה את מקומו לפופ נעים וידידותי. עדיין קצבי, אבל במידה, משהו שגם אבא ואמא יוכלו לשמוע. זה לא מקרה שכשאלביס פרסלי שב סופסוף מהצבא ב־1960, הוא עשה את הקאמבק שלו בשני להיטים שהיו רחוקים מאוד מ"רוק בבית הסוהר": It's Now or Never ו־Are You Lonesome Tonight. הגאות השתנתה, ואפילו אלביס ידע את זה.

בחמש השנים הבאות עבר מרכז הכובד המוזיקלי של אמריקה אל הגטאות השחורים, ואל הסול והריתם־אנד־בלוז שבקעו מאולפנים בדטרויט ובממפיס. אמריקה הלבנה התמסרה לפופ מתקתק ומהונדס ונותרה כמעט דוממת מרוק בועט, עד שנחתה שם רביעיית צעירים מליברפול ולימדה את האמריקאים כמה דברים שהם הספיקו לשכוח. ובכל זאת, במשך השנים האלה חילחלה השפעתו של כוכב הרוקנרול המת אל מתחת לפני השטח של המוזיקה, ופגשה בדרכה לא מעט חסידים צעירים. לא רק דילן, לנון ומקרטני או דון מקלין שאבו השראה מבאדי הולי, הרוקיסט הממושקף שהביא צליל חדש וחד לרוקנרול; דור שלם של אמני רוק נבנה על היסודות שהוא הניח בסוף שנות ה־50, והחזיר את הרוק לתמונה בעשור הבא. ב־2004 בחר המגזין "רולינג סטון" בהולי כמוזיקאי מספר 13 ברשימת הגדולים של כל הזמנים. בלעדיו, נכתב שם, לא היינו מקבלים את הביטלס והרולינג סטונס.

הולי נקבר בעיר הולדתו לאבק, טקסס, ועל מצבתו חרוטה ביד אמן צלליתה של גיטרת הפנדר־סטראטוקסטר שלו. אותה גיטרה שגישרה בין החלוצים של הפיפטיז לדור המרד של שנות ה־60. בסופו של דבר, יום מותה של המוזיקה הוא היום שהשיב את הרוקנרול לחיים.