לא יודעת למה קשה לי לשמוע על החתונה שלך
הכל היה כה קרוב למימוש, אבל לא מספיק קרוב, מסתבר. בדיוק כשהתחלתי לפעול, לגרום לך להבין שאני כאן, שאני רוצה מאוד, בדיוק כשהתחלנו לרקום את הקשר הזה - פגשת אותה
לפני כמעט שנה כתבתי עליך (תפוח האהבה - רומן במקום העבודה). בשבוע שעבר הצעת נישואים לחברה שלך.
כן, כן. ההוא שכולם אמרו לי עליו שהוא פלרטטן, שהוא לא רציני, שהוא מתחיל עם כל מה שזז, שהוא שחקן. זה שהזהירו אותי שהוא בכלל לא בשבילי. הוא הציע נישואים לזו שפגש דווקא אז, כשסוף סוף הבנתי שאני רוצה אותו מאוד, שיש לי אליו רגשות. הייתי מתהפכת בלילות, מתכננת איך זה יקרה, איך להתקרב, איך לזכות באמון שלו מחדש אחרי שדחיתי אותו פעם בעבר.
שבוע אחד, שבועיים לכל היותר. הכל היה כל כך קרוב למימוש, אבל לא מספיק קרוב, מסתבר. בדיוק כשהתחלתי לפעול, לגרום לך להבין שאני כאן, שאני רוצה מאוד. בדיוק כשהתחלנו לרקום את הקשר הזה, דווקא אז פגשת אותה.
בהתחלה רק ראיתי שאתה מתרחק, בלי להבין את הסיבה. ראיתי שאתה מתקרר, הופך להיות מנוכר. פתאום אתה עסוק, אין לך זמן. אז אמרתי לך שאני רוצה לדבר. אולי לא ברור לך מה קורה בינינו, שהשתנו דברים אצלי בלב. אולי אני צריכה להיות ישירה, לא לתת לך להסיק לבד.
בימים הבאים חיכיתי שתבוא, שתשאל מה רציתי להגיד, שתתעניין. אבל לא באת. ירדת למחתרת. נעלמת. ואז חברה משותפת אמרה לי: "אין לך מה לדבר איתו כבר, הוא התחיל לצאת עם מישהי".
אבל למה להתעלם? למה לא לבוא ולהגיד?
נאלמתי דום. זה בסדר שבחרת כך, הכל לגיטמי. רצית לתת צ'אנס למשהו חדש, נקי. בלי משקעים. זו זכותך המלאה. אבל למה להתעלם? למה לא לבוא ולהגיד? להסביר את פשר ההתנהגות, לא להשאיר אותי ככה תלויה, ניזונה משמועות, ומחכה.
אני לא יודעת למה קשה לי לשמוע על החתונה שלך. הרי עברה כמעט שנה מאז. ידעתי שאתם יוצאים, לא ידעתי כמה זה רציני. אבל כשהגעת למשרד וכולם התנפלו עליך בקריאות מזל טוב, ואתה סיפרת את כל הסיפור, איך הצעת לה, ואיזו טבעת קנית, אני קפאתי במקום. לא יכולתי אפילו לקום, לא יכולתי לברך אותך.
אני נזכרת בדברים שלא הספיקו להיות. אני נזכרת במה שרק התחיל. מילים, משפטים, כוונות. מה היה יכול להיות אילו... אילו הייתי מבינה קודם, אלמלא היית הולך למפגש ההוא ופוגש אותה, אילו הייתי מנשקת אותך אז כשהיית כל כך קרוב ולא מחכה להזדמנות אחרת, או אומרת לך ישירות מה אני מרגישה. כל כך הרבה רגעים יכולתי לשנות את המסלול, כל כך הרבה "אילו". אבל לא ידעתי אז שהכביש הזה הוא חד סיטרי, ואי אפשר יהיה להסתובב אחר כך ולחזור.
בסוף פגשתי אותך. ידעתי שזה בלתי נמנע. הייתי בקומה שלך, ופתאום הרגשתי יד על זרועי. ניגשת אלי להגיד לי שלום, בעינייך מבט מצפה ונרגש. "מזל טוב, מאמי!" לחצתי לך היד, ואתה אמרת: "חשבתי שתבואי להגיד לי כמו שצריך...."
היה לך חשוב לקבל את הברכה שלי
כן, הפריע לך שכולם ניגשו אליך מלבדי. הרגשת בחסרוני. היה לך חשוב לקבל את הברכה שלי, אולי את האישור שלי, אולי את השמחה שלי. אולי רק רצית לראות איך אגיב. באותו הרגע הסתכלתי עליך, אבל לא הייתי מסוגלת להתבונן באמת לתוך העיניים שלך. יש שם אינסוף, ואני לא רוצה לטבוע יותר. אסור לי להרשות לעצמי את הפריבילגיה הזאת. כבר שנה אני מתחמקת מהמבטים האלה שלך. כבר שנה אני לא רוצה שתתעמק בשלי. כי אז אותו אגרוף בבטן חוזר ומכה. ומזכיר.
אחרי המפגש שלנו הרגשתי שמשהו עדיין לא רגוע בתוכי.
אתה בוחר בה עכשיו לכל החיים. וגם אני רוצה שמישהו יבחר בי, שמישהו יביט בי ויגיד: אותך. אותך לגמרי. אותך תמיד.
אבל הבנתי, יש אחר שמחכה לי בהמשך הדרך. הבנתי שאין לי מה להרגיש אשמה או פספוס. גם אילו הייתי עושה יותר, גם אם הייתי עושה את כל ה"אילו", כנראה הדברים היו עדיין קורים כפי שקרו. כי עם כל האחריות שאנחנו נושאים על כתפינו, והמעין-שליטה שאנחנו אוהבים להצהיר שיש לנו על חיינו, יש עדיין יד נסתרת שמכוונת את כולנו, שקובעת את הגורל. והיא יודעת טוב יותר ממני שאתה לא האחד.
הגיע הזמן לסלוח, ולשחרר. הבן אדם מתחתן.
הגיע הזמן לסגור את המעגל הזה.
לפנייה לכתב/ת 
