התובעת רכשה מסלקום שלושה מכשירי טלפון בשלושה מועדים שונים. לטענתה, כעבור כמה חודשי שימוש גילתה כי שלושתם היו משומשים, ואחד מהם אף היה רשום על שם אדם אחר, כשהאחריות בעבורו היתה לשמונה חודשים בלבד (במקום שנה).
לטענת התובעת, במרכז שירות הלקוחות של סלקום נמסר לה כי תלונתה בטיפול, כי העובד שמכר לה את המכשירים המשומשים פוטר, וכי היא תפוצה ב"שדרוג" המכשירים שרכשה, בתוספת תשלום.
התובעת דרשה פיצוי של 5,000 שקל בעבור עוגמת הנפש שנגרמה לה, בעבור הנסיעות הרבות שהיו כרוכות בעניין, ובעבור השיחות הרבות שנותקו לה בתקופת השימוש במכשירי הטלפון.
לטענת סלקום, תלונתה של התובעת כי המכשירים שנמכרו לה משומשים הוגשה כשנה לאחר רכישתם, ולפיכך, חזקה כי קיבלה לידיה מכשירים חדשים באריזתם המקורית. עוד טענה סלקום, כי התובעת עושה שימוש קבוע ולא מועט במכשירי הטלפון שרכשה, מה שאינו עולה בקנה אחד עם טענתה כי המכשירים פגומים.
במשך הדיון הציגה סלקום את מסמכי הרכישה של שניים מתוך שלושת המכשירים, אך לא הציגה את המסמכים הנוגעים לאותו מכשיר הרשום על שם אדם אחר.
השופטת אנה שניידר מבית-המשפט לתביעות קטנות בירושלים קיבלה את התביעה בנוגע למכשיר טלפון אחד בלבד.
השופטת קבעה שהואיל וסלקום לא הציגה את המסמכים הנוגעים למכשיר זה, הרי שלא ניתן לסתור ולהפריך את טענות התובעת כי קיבלה מכשיר משומש.
נקבע כי סלקום תפצה את התובעת ב-1,000 שקל בעבור עוגמת הנפש, הטרחה וההוצאות שנגרמו לה עקב שיבושים במכשיר המשומש.
הואיל ורוב רובה של התביעה נדחה, לא חויבה סלקום לשלם לתובעת הוצאות משפט.
לעיון בפסק הדין
לאתר המשפט הישראלי פסק דין
