בשפיים בטוח נהנים

קיבוץ שפיים עומד להפריט את המרכז המסחרי שלו, ששוויו מתקרב לחצי מיליארד שקל. הדיווחים בעניין לא עסקו בשאלת הקרקע, כחלק מסוגיה העוסקת בשוויון ותיקון עוול היסטורי, ויותר מכל ככזו העוסקת בשאלה של צדק חלוקתי.

לכאורה, נמסר לנו כי קיבוץ שפיים שילם את מחיר השוק על פי הערכת השמאי הממשלתי למינהל על הקרקע. אך אותה "קרקע" היא לא נתון אובייקטיבי שלפתע נפל מהשמיים, אלא ניתן (!) לקיבוץ שפיים ולאוכלוסייה המתגוררת בו, על-ידי המדינה לשימוש לצרכים חקלאיים בלבד. מנגד, נותרו אוכלוסיות אחרות ללא קרקע או בית משלהן עד היום.

שלמה ואזאנה, במאי סרטים ואחד מפעילי הקשת הדמוקרטית המזרחית, טען לאחרונה כי אחד הגורמים להצלחת המהלך של הקיבוצים והמושבים טמון בלובי החקלאי, אחד החזקים בכנסת. ההצלחה קשורה גם למינוי שרי החקלאות על דורותיהם, שמחוייבים לשמר את המצב הקיים.

נושא הקרקעות הוא מהמרכזיים ביותר בציונות, אך עד שנות ה-2000 הדיון בו הגיע לרוב רק נוכח הפקעת הקרקעות הפלסטיניות-ישראליות.

בינואר 2000 הגישה הקשת הדמוקרטית המזרחית עתירה לבג"ץ, נגד ההחלטות שהתקבלו במועצת מקרקעי ישראל. באותה תקופה הובילה המדינה שינוי של ייעוד הקרקעות החקלאיות שניתנו לקיבוצים ולמושבים, כך שיוכלו לבנות עליהם ולספק את הדרישה לקרקע, שעלתה בעקבות ההגירה מחבר-העמים.

הצעד הוביל את הקשת להגיש לבג"ץ את עתירת "חוק קרקעות", בטענה כי ההחלטות על שינוי ייעוד הקרקע איפשרו לקבוצה קטנה לזכות בהטבות מרחיקות לכת על שטח ששייך לכלל אזרחי המדינה, ומנוגדות לעקרון השוויון: זכותם של כלל אזרחי המדינה ליהנות מנכסי המדינה, ובמיוחד מנכסה היקר ביותר – הקרקע, אמורה להיות שוויונית

בשנת 2002 התקבלה עתירת הקשת הדמוקרטית המזרחית, בפסק דין בעל חשיבות היסטורית וערכית, שקבע כי החלטות מועצת מנהל מקרקעי ישראל העניקו הטבות מופרזות ובלתי מוצדקות ולכן הן בטלות, מחמת חוסר סבירות קיצונית ופגיעה בעקרונות הצדק החלוקתי.

תושבי קיבוץ שפיים יתעקשו שהמהלך של הפרטת המרכז המסחרי בשטחם, שיזכה אותם בחצי מיליארד שקל, הוא פעולה פרטית שלא קשורה לשיח הציבורי והערכי בישראל. מנגד יביטו בהם האוכלוסיות המוחלשות, אלו שהמשטר לא ראה בטובתן ואף נלחם בהן יום אחר יום באמצעות חיסול מדינת הרווחה. הן יביטו במה שהיה אמור להיות גם שלהן, בעוד הפערים והאי-שוויון מתרחבים. 

בשפיים יטענו כי הקרקע לכאורה לא מבדילה בין צבע, אתניות ולאומיות, אלא קשורה רק לכישרון כלכלי ולעבודתם הקשה. הם לא ירצו להזכיר כי קרקע כזו ניתנה דווקא לאוכלוסיה שסומנה בידי האתוס הציוני כ"מלח הארץ". דווקא אותו אתוס היה זקוק לגרעין הקטן של הקיבוצים, המושבים והמועצות האזוריות, כדי להאדיר את הערך "המריטוקרטי" שלו.

"המתנה" שנתנה המדינה לקיבוץ שפיים, בדמות שינוי הייעוד של הקרקע החקלאית, חייבת להחזיר למרכז שאלות מוסריות, ערכיות, חברתיות, אתנו-לאומיות ופוליטיות, במיוחד נוכח העובדה שלרוב תושבי המדינה אין סיכוי לרכוש קרקע או בית. אוכלוסיות מודרות אלו, לא רק נשארות ללא הון ממשי, אלא גם ממשיכות להיות מסומנות גזעית. סימון זה הוא שמשיל מעליהן את היוקרה הסימבולית ההולכת יד ביד עם האוכלוסיות הקטנות שהשלטון רוצה בטובתן.

מתי שמואלוף, משורר ועורך. חבר בתנועת "גרילה תרבות" המחברת בין יצירה אמנותית למאבקים חברתיים