נתניהו, ירושת אולמרט לטיפולך

ביום כניסתו של אהוד אולמרט לתפקידו כראש ממשלה לפני קצת יותר משלוש שנים, הבאתי לו שי – מזמור קמ"ד בספר תהלים, מצולם מתנ"ך 'כתר ירושלים', בהגדלה, על נייר עבה וצבעוני, ובשני עותקים. המזמור נפתח כך: "לדוד, ברוך ה' צורי, המלמד ידי לקרב, אצבעותי למלחמה". הייתי בטוח שאויבי ישראל ימהרו לבחון את ראש הממשלה החדש, נטול הרקע הצבאי, בהכרעות של חיים ומוות. לא ידעתי היכן ומתי, אך הייתי משוכנע שיבואו מבחנים קשים. אמרתי לו שאני מתפלל בתפילת דוד זו, שה' יצליח דרכו.

היה זה זמן לא רב אחרי החרבת גוש קטיף על ידי אריאל שרון, בתמיכתו של אולמרט. ראיתי שאנשי התורה הציוניים מפנים עורף לממשלה. חשבתי שאסור להשאיר ראש ממשלה של עם ישראל בארצו, בלא כל תמיכה תורנית, בלי תפילה, בעת שההחלטות הכבדות ביותר מוטלות על שכמו, ואין מעליו אלא ה'.

בזמן מלחמת לבנון פגשתי את ראש לשכתו, שאמר לי – מי חשב אז כשנפגשנו בכנסת, שזה מה שיקרה. עניתי לו: הרי הבאתי לכם אז את המזמור ההוא! הוא נעצר לרגע, ונדהם – רק עכשיו אני קולט למה התכוונת, אמר. השבתי לו: ראש הממשלה הבין כבר אז. אהוד אולמרט אמר שלעומס העבודה הוא רגיל, אבל המיוחד בתפקיד הוא שאין אחרי החלטותיו אף אחד. הוא המחליט הראשון והאחרון בשרשרת האנושית הישראלית.

ראש הממשלה היוצא קיבל החלטות אמיצות וקשות, שהפתיעו את המרים שבאויבינו. בזכות העובדה שלא היה לו רקע צבאי, הוביל אולמרט את עם ישראל למלחמת לבנון השנייה. אילו ידע מה שידעו הגנרלים, אולי עד היום היה צה"ל נשאר בתהליך התפוררותו, תוך קיצוץ מעמיק והולך בתקציב הביטחון.

הטעות הקשה ביותר במלחמת לבנון היתה הסרת המצור מעליה, מבלי לקבל את שבויינו, או לפחות לדעת מה מצבם בוודאות. אולמרט חשב שישראל לא תעמוד בלחץ הבינלאומי במצב כזה. אך דווקא התעקשות שלו היתה יכולה להביא ניצחון ברור במלחמה. מכל מקום, השייח הרשע מלבנון חדל מלהזכיר את 'קורי העכביש' שלו, אנשיו אינם שולטים בגדר הגבול, והוא עצמו מסתתר. לכל זה יש משקל מצטבר רב מאוד.

את המשמעות של המבצע בעזה והפסקתו בטרם הכרעה, נדע אולי רק בעוד שנים. אולי לא נדע כלל. להחלטות חשובות שקיבלו ראשי המדינה ושחיל האוויר ביצע בהצלחה יש השלכות אסטרטגיות, נקווה לטובה בע"ה. אולם לא נוכל לדעת זאת בוודאות בשלב הזה.  

בתחום המדיני הלך אולמרט רחוק מדי. הוא גם לא התפנה להידברות הפנימית בחברה הישראלית כפי שהבטיח. מאמציו לא הועילו בשלב זה, מן הטעם הפשוט שאין בהם כדי להביא שלום.

סדר העדיפויות של נתניהו

בשפה הפוליטית-תרבותית הערבית, "שלום" איננו פשרה כמו שחושבים היהודים, אלא – "החזרת הזכויות הצודקות" (של הערבים כמובן). עד שלא נדרוש בפירוש הכרה ערבית – לא בעצם קיומנו, אלא בצדקת קיומנו בארץ הזאת, כעם החוזר לארצו ההיסטורית, לא יהיה כל סיכוי לשלום. לצערי, השמאל הישראלי ויתר על הסיכוי לשלום, ממש כפי שהימין הישראלי ויתר על הסיכוי לממש את אחיזתנו בארץ ישראל, לאורך זמן.

כעת הכל מוטל על כתפיו של ראש הממשלה הנכנס, בנימין נתניהו. הצלחתו בבחירות והצלחתו הגדולה עוד יותר בהרכבת הממשלה בתנאים פוליטיים קשים, לא יספיקו. דרושה מנהיגות לאומית כוללת, ובכל התחומים. עליו לבנות הסכמה ישראלית רחבה, מתוך שיח פנימי רציני, נוקב ואופרטיבי.

סדר העדיפויות של נתניהו הוא כלכלי-חברתי קודם כל, ואולם אויבי ישראל לא יאחרו להעמיד אותו במבחן ההכרעות. אנשי המודיעין הנפלאים שלנו ינסו לסכל כל כמה שיוכלו, אבל צריך לצאת מתוך הנחה, שאי אפשר למנוע הכל ויום המבחן יבוא. אולי אף בקרוב מאוד.

האם חושב ראש ממשלת ישראל הנכנס לחולל שינוי מדיני באמת? אם כן, זהו הרגע. צריך לשים על השולחן – צדק מול צדק, זכויות מול זכויות, ורק אחר כך ביטחון מול ביטחון, שלום מול שלום, אדמה מול אדמה, בית מול בית, או שביתת נשק מול שביתת נשק. למשל, קווי 67' אינם מבוססים על צדק, ומדינה ערבית-פלסטינית נוספת בלי אף יהודי, לא תביא שלום.

גם בסוגיית עסקת שליט יש הזדמנות לחולל שינוי. עקרונות הכבוד הם השפה של המזרח התיכון – "כבוד האדם הוא חירותו". אחד מול אחד! יבחרו להם אחד, כרצונם. רק אחרי שחרור של כבוד, אחד מול אחד, יכול להתנהל משא ומתן על שחרור אסירים נרחב, ולפי קריטריונים ברורים של צדק. למשל, מי שאין צדק בהחזקתו על ידינו, יש לשחררו בהקדם.

כדי לשכנע בשינוי כיוון ודרך, חייבים לעמוד על עקרונות, זמן רב בלי לזוז, ובלי גישושים. השיטה הנוכחית פוגעת בנו ובעתידנו ואינה מועילה. האם יהיו לך, בנימין נתניהו כראש ממשלה, עוז ותעצומות נפש לחולל שינוי?

אני חוזר ואומר מזמור קמ"ד היום. המזמור הזה מסיים בשלום של פריחה כלכלית ובשלווה של ביטחון, אבל רק אחרי המבחנים הקשים, שבדרך. רבים מאנשי התורה תומכים כעת בנתניהו, אולם לצערי גם זה עלול להשתנות.

בכל מקרה, נתפלל להצלחתך למען עם ישראל בארצו, בעזרת ה'.