בין הרגליים

מעשה שהיה: בשנת 1953 התגוששו ביניהן ריאל מדריד וברצלונה על שירותיו של שחקן ארגנטינאי, אלפרדו די־סטפאנו שמו. שתי הקבוצות טענו שהוא חתום אצלן, ושתיהן דיברו אמת: העניין הוא שבתחילת העשור שיחק די־סטפאנו בליגה המקצוענית של קולומביה, שלא היתה חברה בפיפ"א - ולכן נחשב מבחינת ההתאחדות לשחקן של ריבר פלייט הארגנטינאית, הקבוצה שעזב באופן לא חוקי. ההתאחדות הספרדית, שנדרשה להחליט באיזה קבוצה הוא ישחק, לא הצליחה להגיע להכרעה. כל צד נופף במסמכי העברה חתומים כהלכה, אחד עם הקבוצה מארגנטינה והשני עם הקבוצה מקולומביה. בסוף החליטו הגאונים הספרדים לשחזר את משפט שלמה: עונה אחת ישחק "החץ הבלונדיני" (אח, איזה כינויים היו פעם) בריאל, ועונה אחת בברצלונה.

ישבו ראשי בארסה וחשבו, ובסופו של דבר בחרו לוותר. "הרי יש לנו בקבוצה את קובאלה", הם אמרו בשעתם, "והוא השחקן הטוב ביותר בספרד. שני גנרלים, קובאלה ודי־סטפאנו, לא יוכלו לשחק יחד בקבוצה אחת". ככה ויתרה ברצלונה על די־סטפאנו, וההיסטוריה של הכדורגל הספרדי השתנתה לעד: מרגע שהחץ לבש את החולצה הלבנה של ריאל מדריד, ברצלונה אכלה אבק.

הסיפור הזה אמנם קרה מזמן, אבל לא רק פעם אחת. בהיסטוריה של הכדורגל יש לפחות עוד חמש אגדות כאלה על כישרונות בינלאומיים, על קבוצות שלא השכילו לתת להם צ'אנס, ועל קבוצות אחרות שראו את הנולד - ומיד ידעו שהוא יגדל להיות ענק. 

1) הגלגול של ראול

מבחינה היסטורית ראול לא יהיה גדול יותר מדי־סטפאנו, שרשום על חמש זכיות רצופות של ריאל בגביעי אירופה לאלופות (לראול יש שלוש). וזה גם אחרי שהוא שבר ממש לא מזמן את שיא השערים של "החץ הבלונדיני", שכבש בתקופתו 307 שערים במדים הלבנים. מצד שני אין מה לדאוג לאיש שבוודאי יפרוש בעוד שלוש־ארבע שנים, ויקבל באופן רשמי את תואר "השחקן השני הכי גדול של ריאל מדריד"; זה לא מעט. אלא שראול גונזלס בלנקו היה אמור להיות הסמל של אתלטיקו מדריד, היריבה העירונית של ריאל והלוזרית הנצחית. וכמו שקורה כמעט תמיד, גם במקרה הזה הצליחה אתלטיקו להפסיד.

ראול נולד ב־1977 במשפחה של אוהדי אתלטיקו מושבעים, בשכונת קולוניה מרקוניה. אביו החשמלאי, שהקשר היחיד שלו לריאל מדריד היה בהתקנת התאורה באיצטדיון הברנבאו, היה לוקח את בנו לכל משחק ביתי באיצטדיון ויסנטה קלדרון. כשראול הגיע לגיל 13 כבר היה ברור שמדובר בכישרון יוצא דופן, והוא חתם בקבוצת הילדים של אתלטיקו. בשנה הראשונה שם הוא הבקיע 65 שערים, ובמסדרונות של הוויסנטה קלדרון כבר נשמעו לחשושים על זה ש"הוא יהיה האמיליו בוטרגניו שלנו".

נשיא אתלטיקו באותם ימים היה חסוס חיל, קרימינל לשעבר שהפך למולטי־מיליונר, מפטר מאמנים סדרתי בעל פה גדול ומסריח יותר מנהר המנסנארס שעובר ליד איצטדיון הקבוצה. ב־1992 נקלעה אתלטיקו שלו למשבר כלכלי, והוא החליט לסגור את מחלקת הנוער במסגרת צעדי הייעול. בריאל מדריד לא חיכו דקה מיותרת: בתוך ימים הצליחו ראשי מחלקת הנוער לשכנע את אביו של ראול שעדיף לבן המוכשר שלו לשחק בריאל מאשר לחפש מועדון מחוץ לעיר. לסניור גונזלס היה קשה לעשות את הצעד הזה - הוא תיעב כל חייו את ריאל מדריד, ולימד את בנו שהוא היה ויהיה איש של אתלטיקו בכל מחיר - אבל המציאות הכריעה.

בגיל 15 חתם ראול מעבר לכביש, והתחיל את עונת 5־1994 במדי הקבוצה השלישית של ריאל. אחרי שהבקיע 15 שערים בשמונה משחקים הוא הוקפץ לקבוצת המשנה; משחק אחד בלבד הספיק לו להקפצת כיתה נוספת, הפעם לבוגרים. המאמן חורחה ולדאנו הבין מהר מאוד עם מי יש לו עסק, ונתן לו לשחק בקבוצה הראשונה כשהוא כולו בן 17. המשחק הראשון היה נגד סראגוסה, ב־29 באוקטובר 1994, כשראול נכנס כמחליף. אחרי שבוע הוא כבר היה בהרכב הפותח - בדרבי העירוני, נגד אתלטיקו בברנבאו. באגדות כמו באגדות, ראול הבקיע את השער הראשון לריאל דווקא מול הקבוצה שבה תמיד רצה לשחק.

יותר מ־14 שנה עברו מאז. ראול כבר כמעט שכח שפעם, כשהיה ילד, החלום הגדול שלו היה להיות "קולצ'ונרו" ולהבקיע בדרבי נגד ריאל. בכל מקרה, באתלטיקו בוודאי מצטערים. כמו תמיד, יש להם סיבה טובה.

2) האגו של סמואל אטו

לפני שש שנים, באחד מרגעי הכדורגל שקשה לשכוח, הגיע שחקן מיורקה סמואל אטו לסנטיאגו ברנבאו והשפיל את ריאל מדריד בפעם המי יודע כמה. הוא פירפר את רוברטו קרלוס הגדול, העליב את ההגנה של ריאל, נתן גול אחרי גול. ואז, בסערת רגשות מעורבת של שמחה וכעס, הוא רץ לעבר יציע הכבוד, הצביע לעבר הנשיא פלורנטינו פרס ואז הצביע על הדשא. לא צריך להיות גאון כדי להבין למה הוא התכוון, וגם פרס הבין; הרי הוא האיש שנתן לאטו לחמוק לו בין האצבעות. ריאל ויתרה על השחקן שהיה בידיה, ברצלונה אספה אותו בשתי ידיים, ומה קרה בסופר־קלאסיקו האחרון כולם יודעים.

"שששש, עד שהרדמתי עד מסי" 

סמואל אטו היה בן 16 כשהגיע למדריד. צייד כישרונות של ריאל ראה אותו מבקיע בצרורות בקמרון, והמליץ עליו לאנשי מחלקת הנוער של המועדון. באחד מימי החורף של 1997 נחת אטו לבדו בשדה התעופה הספרדי. אף אחד לא חיכה לו: בריאל פשוט שכחו שהוא אמור להגיע. אחרי שהסתובב שעה ארוכה ברחבי השדה, רועד מקור בחולצה הקצרה שלבש לטיסה, הוא הצליח לשכנע נהג מונית רחמן שייקח אותו למתקן האימונים של ריאל.

אטו התחיל להתאמן בקבוצת המילואים; כשחקן צעיר, זר ואנונימי הוא לא היה יכול להצטרף לסגל הבוגר. כדי שיתחשל, ההנהלה החליטה להשאיל אותו. הוא שיחק בלגאנס, באספניול ובמיורקה, בכל פעם לתקופה קצרה שבסיומה חזר לריאל. בכל פעם שחזר התעלמו ממנו כמעט לחלוטין. המאמן ג'ון טושאק לא ממש החזיק ממנו, ובשתי העונות הלא מלאות שלו בקבוצה הוא נכנס כמחליף בחמישה משחקים - שניים בליגה ושלושה בליגת האלופות. האמת, המצב הזה די קבוע בריאל מדריד. בכל שנה עולים לסגל של הקבוצה הבוגרת כמה כישרונות מבטיחים, שמתייבשים חודשים ארוכים על הספסל ולפעמים אפילו זה לא. בדרך כלל הם מתייאשים אחרי שנה או שנתיים, כשהם מבינים שלעולם לא יעלו להרכב הפותח בקבוצה שמתבססת כמעט אך ורק על שחקני רכש זרים.

אטו לא היה יוצא מהכלל. אחרי שלוש שנים מתסכלות הוא החליט לעבור באופן קבוע למיורקה. די מהר הוא הפך שם לאליל: בארבע וחצי עונות הוא כבש 54 שערי ליגה, יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה של הקבוצה, והוביל אותה לזכייה בגביע ב־2003. אבל כל הזמן הוא ידע שמיורקה היא רק תחנת מעבר. ביטחון עצמי היה לו תמיד; היה לו ברור שהוא אחד החלוצים הטובים בעולם, ושהוא ראוי ומתאים לשחק בקבוצת פאר כמו ריאל מדריד - זאת שמצד אחד הביאה אותו לספרד, ומצד שני ויתרה עליו שוב ושוב בכל סוף עונה.

בקיץ 2004 נראה שהסאגה הזאת הגיעה לסופה. פלורנטינו פרס אמר שהוא רוצה את אטו בריאל, אבל במקום לנסוע בעצמו למיורקה כדי לנהל את המשא ומתן הוא שלח את אחד מסגניו, כוכב העבר אמיליו בוטרגניו. אטו נעלב; זה נראה לו כמו עוד אקט מזלזל מצידה של הקבוצה. ממש באותו רגע נפתח חלון ההזדמנויות של ז'ואן לאפורטה, נשיא ברצלונה שחיפש חלוץ חדש. הוא נסע למיורקה, נפגש עם אטו, הרעיף עליו מחמאות, והבטיח לו שאם יגיע לבארסה יהיה שחקן הרכב (מה שבריאל מעולם לא טרחו להבטיח). 

על השולחן הניח לאפורטה הצעה של 24 מיליון יורו, סכום שנראה אז גבוה מערכו של אטו בשוק. הבעיה לא היתה הכסף; ריאל מדריד היתה צריכה לאשר את ההעברה בגלל זכויות משותפות עם מיורקה על כרטיס השחקן, וזכות הסירוב שהובטחה לה בחוזה. עכשיו, אם יש לאנשי ריאל מדריד דבר אחד שהם מתעבים, זה לסייע בדרך זו אחרת ליריבה המושבעת ברצלונה. לכן הם הערימו קשיים וניסו לחבל בעסקה, אבל בסופו של דבר עמדו בפני הכרעה: או לרכוש ממיורקה את המחצית השנייה של הכרטיס ולהחזיר את אטו לברנבאו, או לקחת 12 מיליון יורו ולאפשר לו לעבור לברצלונה. בסוף הם החליטו כסף.

מאז הפך סמואל אטו לאחד הסמלים הגדולים של ברצלונה. הוא המבקיע המוביל של הקבוצה בחמש השנים האחרונות, וזכה עם בארסה בשתי אליפויות ובגביע אירופה לאלופות. העונה הנוכחית נמצאת רק באמצע, אבל האיש בכושר הבקעה נדיר - ויש סיכוי לא רע שגם את העונה הזאת הוא יחגוג עם תואר אחד לפחות.

הפרק של אטו עם ריאל מדריד נסגר מזמן, אבל מדי פעם פורץ הזעם מהשנים שבהן לא האמינו בו. זה קרה גם בחגיגות האליפות של ברצלונה לפני שלוש שנים: אטו לקח את המיקרופון על הדשא בקאמפ נואו וצרח Madrid cabron, Saluda el campeon - בתרגום חופשי, "מדריד מניאקים, תנו כבוד לאלופה".

3) האמא של כריסטיאנו רונאלדו

כשכריסטיאנו רונאלדו הוכרז כזוכה ב"כדור הזהב", כלומר קיבל חותמת רשמית על כך שהיה השחקן הטוב בעולם בשנת 2008, הוא חשף סיפור שרק מעטים הכירו: הכוכב הכי גדול של מנצ'סטר יונייטד, שהפך לסמל הגדול של אלופת אנגליה ואירופה, לא היה רחוק מלשחק דווקא בהרכב של ארסנל - היריבה הכי גדולה של יונייטד בעשור האחרון.

"זין! נגמר הג'ל?" 

זה היה בקיץ 2003. בחור פורטוגלי גבוה, עם פצעי בגרות על הפנים וגשר על השיניים, נכנס למתקן האימונים של ארסנל היישר מספורטינג ליסבון, אחרי שהמנג'ר ארסן ונגר התרשם ממנו בטורניר הנוער המסורתי בטולון. רונאלדו הגיע עם אמו, מריה דולורס, שמצידה התרשמה לא פחות מהמנג'ר הצרפתי ויעצה לבנה לחתום בקבוצה. ונגר ביקש שיכינו לרונאלדו חולצה עם שמו, ושלח אותו להשתתף בשלושה אימונים. אחרי שראה כי טוב הילד, ונגר ביקש מראשי המועדון להיכנס למשא ומתן עם הקבוצה הפורטוגלית.

כמה שבועות לאחר מכן חזרה מנצ'סטר יונייטד ממסע משחקים בארצות הברית ונחתה בפורטוגל, כדי לקיים משחק ידידות מול ספורטינג שחנכה איצטדיון חדש. האמת היא שאלכס פרגוסון ראה במשחק הזה סוג של מטרד, וגם השחקנים שלו ממש לא היו בעניין אחרי הטיסה הארוכה והג'ט־לג. אלא שבדיעבד, המשחק הזה היה אחד מציוני הדרך החשובים של יונייטד: כריסטיאנו רונאלדו, שחקן שעד אז אף אחד באנגליה לא ידע עליו, היה מדהים. הוא עשה מה שרצה באגף השמאלי, כידרר כמו גאון, והעביר לכוכבים של פרגי כדורים בין הרגליים, מימין ומשמאל.

בטיסה חזרה הביתה שיכנעו השחקנים הבכירים את המנג'ר לרכוש את הטאלנט. לא לקח הרבה זמן עד שהקבוצה ממנצ'סטר הציגה לראווה את שחקן הרכש החדש שלה, שעלה 12.2 מיליון ליש"ט - סכום שיא באותם ימים לשחקן טינאייג'ר.

ארסן ונגר נשך את השפתיים. הוא ידע שאם רק היה רוצה, כריסטיאנו רונאלדו היה משחק באיצטדיון האמירויות ולא באולד טראפורד. ממרחק של חמש שנים הוא נזכר שאמנם התלהב מאוד מהאיכויות הטכניות של רונאלדו, אבל לא מיכולת ההבקעה שלו. "הוא כמעט לא היה מבקיע אז שערים. למעשה, ממה שאני זוכר הוא כמעט לא נכנס לרחבה. אין ספק שהוא השתנה מאוד מאז אותם ימים" (חייבים להסכים איתו. 42 שערים בעונה הם בהחלט שינוי דרמטי).

היום יש לוונגר בעיקר תירוצים. "ליונייטד היה הסכם שיתוף פעולה עם ספורטינג. היה להם את עוזר המאמן קרלוס קירוש הפורטוגלי, שהכיר את רונאלדו מצוין ועזר בביצוע העסקה. זה כמו שאני יכול להחתים בקלות שחקנים מצרפת", הוא אמר לאחרונה, והוסיף: "וחוץ מזה, הסכום שעליו אנחנו דיברנו עם ספורטינג היה נמוך בהרבה. אבל כן, אני מודה, גם בסכום ששילמה עליו יונייטד הוא בסופו של דבר היה מציאה. אני מאוכזב שהצלחתי לפתות רק את אמא שלו".

4) המזל של גבריאל באטיסטוטה

עם כל הכבוד למלך השערים והשורות דייגו ארמאנדו מראדונה, הכובש הבלתי מעורער של נבחרת ארגנטינה בכל הזמנים הוא מישהו אחר: גבריאל באטיסטוטה, האיש שהבקיע במדי הנבחרת 56 שערים ב־78 משחקים.

"יציאות החירום שלכם הן כאן, כאן, ושם"

"באטי־גול", שפרש לפני שלוש שנים עם יותר מ־300 שערים לספר עליהם לנכדים, היה פשוט מכונת הבקעה. מאז ימיו של פרנץ פושקאש, אגדת הכדורגל ההונגרית, לא היה כנראה שחקן עם עוצמת בעיטה אדירה כמו של באטיסטוטה. כשהוא היה מניף את הרגל, הכדור היה מאיץ מאפס למאה בשבריר שנייה. בהרבה מקרים השוערים לא היו מספיקים לעשות יותר מחצי צעד, והכדור כבר היה שורק להם ליד האוזן בדרך לרשת.

את הפריצה הגדולה עשה באטיסטוטה בבוקה ג'וניורס, שם שיחק בסך הכל שנה אחת. הזמן הזה הספיק לו להפוך למלך השערים של הליגה בארגנטינה, להגיע לנבחרת הלאומית, ולסחוף אותה לזכייה נהדרת בקופה אמריקה בצ'ילה. זה היה ב־1991. באטיסטוטה, אז בן 21, הגיע לאליפות כשחקן ספסל ובכלל לא היה אמור לפתוח בהרכב. אבל מרגע שקיבל את ההזדמנות, הוא לא עצר: הוא זכה בתואר מלך השערים של הטורניר ומיד הוחתם בפיורנטינה האיטלקית, שעשתה את העסקה הטובה ביותר בתולדותיה. בקבוצה הזאת הוא שיחק תשע שנים וכבש 168 שערים, יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה של המועדון.

אבל ההתחלה היתה אחרת לגמרי. בגיל 19, אחרי שהרשים מאוד בקבוצות הנוער שבהן שיחק, הוא חתם בניואלס אולד בויז, הקבוצה הגדולה של העיר רוסאריו. זה לא היה לו קל, בייחוד בגלל שהיה צריך להתרגל לחיות רחוק ממשפחתו ומחברתו, שנשארו בעיר הולדתו רקונקיסטה. הוא קיבל חדר קטן בתוך האיצטדיון, ומפה לשם התחיל לאכול קצת יותר מדי ולזוז קצת פחות מדי. אחרי שבעה שערים ב־24 משחקים, ניואלס נפרדה ממנו לתמיד.

שנה לאחר מכן הימרה עליו ריבר פלייט, הקבוצה הכי עשירה בארגנטינה. מבחינתו של באטיסטוטה זאת היתה הזדמנות כפולה וחד־פעמית: גם לשחק באחת משתי הקבוצות הגדולות במדינה, ועוד בעיר הבירה בואנוס איירס, וגם למצות סופסוף את הפוטנציאל שהוא היה משוכנע שיש לו. אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד; באטיסטוטה אמנם שיפר את יכולת המשחק וחזר להבקיע כמו בימים של קבוצות הנוער, אבל תוך כדי כך הסתכסך עם המאמן דניאל פסארלה. העימות גלש לפסים אישיים, ובאמצע העונה החליט פסארלה לזרוק את באטיסטוטה מהקבוצה. "הוא לעולם לא יהיה שחקן", קבע המאמן ונימק את קץ היחסים ביניהם.

חצי שנה ישב באטיסטוטה בחוץ ולא שיחק, שקע בדיכאון וחשב שאולי פסארלה צודק. אבל אז הגיעה ההצעה מבוקה, היריבה הגדולה והשנואה של ריבר. זה היה ב־1990, ומאז - כמו שכולם יודעים, התהפך המזל של באטי־גול ב־180 מעלות. וריבר פלייט? שם, מתברר, לא נוטים ללמוד מטעויות.

5) הסנטימטרים של לאו מסי

הסיפור של לאו מסי קצת שונה מכל האגדות הנ"ל. הוא עזב את ארגנטינה כשהיה בן 13, ומאז נמצא באותה קבוצה, ברצלונה - שגידלה, טיפחה ושמרה עליו עד שקטפה את הפירות. ובכל זאת, גם במקרה הזה יש כמה אנשים שעד היום נכנסים למסעדות בריבר פלייט ומזמינים כובע עם מעט מלח.

"חבר'ה, עכשיו רק הגנה, הם הכניסו את קמרלינג"

מסי נולד ב־1987 ברוסאריו. אביו חורחה היה המאמן הראשון שלו, בקבוצת ילדים מקומית קטנה. הכישרון שלו היה כל כך יוצא דופן, שכבר בגיל שמונה הוא נרשם למחלקת הנוער של ניואלס אולד בויז. כעבור שלוש שנים התגלה שהוא סובל ממחסור בהורמון גדילה, מה שהביא את אבא חורחה להגות רעיון: לפנות למועדון העשיר של ריבר פלייט, ולהציע להם את היהלום הפרטי שלו בתמורה למימון הטיפול הרפואי בילד - עניין לא פשוט של 1,500 דולר בחודש (חורחה מסי לא הרוויח באותם ימים אפילו רבע מזה). ראשי מחלקת הנוער של ריבר נפגשו עם המשפחה, ראו את לאו הקטן מכדרר כמו מלך, אבל החליטו לוותר: ההשקעה הכספית נראתה להם מוגזמת בשביל ילד בן 11, שסובל ממחלה שעשויה למנוע ממנו להפוך לכדורגלן אמיתי.

בברצלונה, לעומת זאת, חשבו טיפה קדימה. לבארסה יש מערך של מאות מגלי כישרונות בכל העולם, ואחד מהם עידכן את המועדון הקטאלוני על גאון הכדורגל הזעיר מרוסאריו. המועדון הספרדי מימן כרטיסי טיסה לחורחה וללאו מסי, וכשקרלוס רשאק, המנהל הספורטיבי של בארסה דאז, ראה את הילד במשחק האימון הראשון שלו, הספיקו לו 20 דקות. כמו משה דדש בזמנו הוא החתים את האב ובנו על מפית נייר - שמא השמועה תדלוף, וקבוצה אחרת תמהר להחתים את הפלא. ברצלונה הסכימה לממן לא רק את הטיפולים הרפואיים של מסי, אלא גם את העברתו של אביו לספרד. היא אירגנה לו מקום עבודה, והבטיחה את ההכנסה החודשית הקבועה של בני המשפחה שנשארו בארגנטינה.

אחרי שלוש שנים במחלקת הנוער של ברצלונה ועוד שנה בקבוצת המילואים, בקיץ 2004 שודרג לאו מסי לקבוצה הבוגרת; הוא היה בן 17. הכוכב הגדול של בארסה היה רונלדיניו, שלקח אותו תחת חסותו. חמש שנים לאחר מכן רונלדיניו כבר במילאן, ומסי הוא המלך האחד והיחיד של בארסה. הוא גם השחקן הטוב ביותר בעולם, אבל למה להיתפס לקטנות; פשוט אפשר לחזור לפקיד ההוא בריבר פלייט, שהחליט לוותר עליו לפני עשר שנים בגלל הוצאה חודשית מטורפת של 1,500 דולר.