תארו לעצמכם שאיזה מו"ל היה פונה לעורך הראשי שלו ואומר לו "תשמע, יש לי רעיון גדול. מה אתה אומר שניקח את כל כתבי עגנון (שלום עליכם, י.ל פרץ, ברנר, ביאליק וכד') ונתרגם אותם לעברית מדוברת, עדכנית, אקטואלית, רלוונטית... לא רעיון גדול?". האמת. רעיון גדול, שיש לקוות (וכמו שאני מכירה את נטורי קרתא של התרבות העברית, גם יש לצפות) שהעורך הראשי ישלח את המו"ל לחפש רעיון אחר.
אבל כשמדובר בטקסטים הקאנוניים של המסורת היהודית, כל אפרים סידון יכול לעשות בהם כרצונו. חרוזים, עברית מודרנית, הומור, ביקורת, סלנג, הכל הולך, בתוך הטקסט עצמו, ובלבד שהישראלי והיהודי בני זמננו לא יצטרכו להתייגע על הבנת שירת דבורה וקינת דוד.
דומה שאין טקסט ישראלי שגיירו אותו לחומרה מאז ימי ראשית הציונות כמו ההגדה של פסח.
יש הגדה ציונית ויש הגדה פמיניסטית, יש הגדות הומניסטיות ויש הגדות רפורמיות, יש הגדות של איכות הסביבה ויש הגדות לאומניות. כל אחד וההגדה שלו.
אין לי בעיה דתית עם הפיכת הטקסטים לעברית קלה או לפרשנות רלוונטית, הבעיה היא בעיה תרבותית. חוסר הכבוד לטקסטים, לשפה, לעריכה המקורית, הוא חוסר כבוד שאפשרי רק כשזה נוגע לטקסטים עם ניחוח דתי-מסורתי, מה שאף אחד לא היה מעז, כאמור, לעשות לטקסטים אחרים.
חוסר הכבוד הזה, לצערי, אינו נחלתו של הציבור הלא דתי-מסורתי בלבד. אמנם לאנשים חסרי יחס של קדושה למסורת יש יד יותר קלה על ההדק, אבל בשנים האחרונות חוטאים בה גם לא מעט רבנים ושומרי מצוות, בבואם לחדש הגדות. צבעוניות יותר, מודרניות יותר, שמחות יותר, או כמו שאוהבים לקרא לזה "ידידותיות למשתמש".
מנהג נפסד זה דילג גם אל
מחזורי הימים הנוראים, למי שחס וחלילה משתעמם בשעת הקריאה בתורה או סדר העבודה, וזקוק לאיזה שיר של מאיר אריאל בתוך מחזור יום-כיפור שלו, או לסיפור קצר על הסתיו. נו, באמת.
ההגדה של פסח בנוייה לכתחילה כך שהחלק הספונטני של "כל המרבה לספר ביציאת מצרים" פתוח לדיבור חופשי. בכוונת מכוון. שהרי עורך ההגדה יכול היה להפליג בעצמו בטקסט ארוך, רחב, גבוה ועמוק יותר מן המעט שמצוי בו. אבל החלק הזה של התורה שבעל-פה של המסובים הוא חלק שאינו מופיע בטקסט. לא כדאי לכבד את זה? לא כדאי, לכל הפחות, לדבר על זה סביב שולחן הסדר ולחקןר את הדעות השונות, במקום להוציא הגדות חדשות כל שנה עם גימיק חדש?
כל הטקסטים האלה, שלכולם דחוף לעדכן אותם, לעברת אותם, לקצר אותם או להאריך, יש להם חשיבות ויופי כמו שהם. השפה, הקצב, מה שיש ומה שאין בטקסט, הניחוח הזר והלא מוכר, ההיסטוריה והתרבות של זמן עריכת ההגדה, של הקטעים שכן מצויים בה, כל אלה הם נכסי תרבות שאסור לאף אחד לגעת בהם, גם אם פגו זכויות היוצרים ולכאורה כל אחד יכול לעשות בהם כרצונו.
בברכת "אם תרצו, הן זו הגדה", חג שמח.
