חיבוק דוב

מצחיק לחשוב היום ש"להקת האחות" של ה-Doves בתחילת דרכה הייתה דווקא קולדפליי. דמיון סגנוני ברור ונקודת זינוק דומה גרמו להשוואות בלתי פוסקות בין שני ההרכבים הצעירים האלה, שאיימו להוביל את הרוק הבריטי היישר אל שנות האלפיים. ולא שקשה להבין למה: "Parachutes" של כריס מרטין וחבריו ו-"Lost Souls" של הדאבס, היו שניהם אלבומים עדינים ויפים, שלמרות שקשה להגיד עליהם שהמציאו את הגלגל, בהחלט השכילו להשתמש בקיים לסחיטת רגש מבוקר וחכם בקרב אניני טעם מוזיקליים.

אבל בערך בשלב הזה נפרדו דרכיהן והגורל תכנן עתיד שונה בתכלית לכל אחת מהן: קולדפליי, בכוונה מודעת או לא, התפתחה ללהקת מיינסטרים פופולרית ומוכרת, שהצליחה לכבוש גם את השוק האמריקאי הנחשק בדרכה להיות הלהקה הגדולה ביותר בעולם. חבריה הקריבו את אהדת המבקרים לטובת בסיס מעריצים רחב יותר, בעוד הדאבס המשיכו ליהנות מפרגון כולל, שלא תמיד היתרגם להצלחה כלכלית. זה יכול היה להיות טוב ויפה, אלמלא היה נראה כי הדאבס מכוונים קצת יותר גבוה. זו התחושה שמלווה את ההאזנה ל"Kingdom Of Rust", אלבומם החדש והרביעי במספר.

דאבס. יכולת מרשימה לחשוב מחוץ לקופסה (צילומים: MCT) 

ג'ז ווילאמס, הגיטריסט וכותב השירים המרכזי בהרכב, הגדיר את האלבום החדש כ"סכיזופרני ועם זאת מאוד מהודק" ואפשר להגיד שזו הגדרה די מדויקת. אסופת השירים המעניינת הזו, למרות שלוקה בחוסר אחידות סגנוני, מתמזגת יחד בשלמות מעניינת, ובכלל לא מובנת מאליה.

מובן שהמטרה של שלישיית חברי הילדות הייתה ליצור משהו אחר ממה שהורגלנו אליו, ואת המטרה הזו הם השיגו בשילוב נבון של אלמנטים אלקטרוניים רבים מתמיד בשירים מבוססי גיטרה-בס-תופים. לא שהנוסחה הזו לא נוסתה בכל אלבום אינדי שני, אבל בשביל הדאבס, להקת דאנס רחבות אלקטרוני בגלגולה הקודם (אז תחת השם "Sub Sub"), מדובר בחזרה למקורות.

גודווין. קול יפה שמעפיל על כל שכבת סאונד 

גם אם "Jetstream", הרצועה הפותחת את האלבום, מזכירה את קראפטוורק באופן מחשיד, קשה לטעות: ברגע שמופיע קולו היפה של ג'ימי גודווין, הוא מעפיל על כל שכבת סאונד שלא הורגלנו אליה בעבר. קצב רצחני ממכר ומצב צבירה לחץ עומדים בקונטרסט מבריק לשירה של גודווין, ששומרת על הגוון החלומי שמאפיין אותה.

"Winter Hill" בעל הפוטנציאל ההמנוני, מזכיר מיקס בין "Heroes" של דיוויד בואי לבין "Sunshine Underground" של ה"כמיקאל בראדרז" (לא במקרה: ג'ון לקי, מפיק שמזוהה עם הצמד הכימיקלי, נותן כאן ממגע הקסם שלו בשני שירים).

"Compulsion" הוא יציאת סינת'-פופ אפלה במהותה, שאיכשהו מצליחה להתחבר באלבום הזה באופן מפתיע ל "The Outsider" ו-"Lifelines" המבולגנים, שני שירים שמדגמנים רוקנ'רול הופעות טהור מזן אואזיס.

עתיד ממוחשב ויעיל יותר

ללא ספק, היציאה הטובה של האלבום היא "House Of Mirrors" , פנינת רעש אמיתית בסגנון ג'יזס אנד מרי צ'יין, שיכולה להשתבץ בקלות בסרט של טרנטינו, יחד עם שיר הנושא המערבוני משהו. וזו בעצם הגדולה של האלבום ההרפתקני והמאתגר הזה: קטעים מסוימים נשמעים כמו התפתחות סגנונית נבונה אל עבר עתיד ממוחשב, קר ויעיל יותר. קטעים אחרים מזכירים שקשה מאוד להוציא להקה מהסביבה שהולידה אותה, תקופת הפוסט-בריטפופ ההמונית והלא מתחכמת.

תשע שנים עברו מאז הפכה הדאבס מ"סאב סאב" ללהקת גיטרות מיוחדת, קליטה אך עדיין איכותית ופחות נגישה מאחיותיה לז'אנר. עם כל אלבום שהוציאה, הפגינה יכולת מרשימה לחשוב מחוץ לקופסה, אך גם לספק להיטי רוק-פופ רגישים, שבדרך כלל סיפקו את תחנות הרדיו ומצעדי ההשמעות.

החבירה באלבום זה למפיקים דן אוסטין ולקי, שהפיק בעברו גם את הסטון רוזס ורדיוהד, העשירה חלק מהשירים, אם כי מכבידה על האחרים. ולמרות שיר או שניים שבעולם אחר יכלו להופיע גם באלבום קומוניקטיבי פחות של כריס מרטין וחבריו, ההשוואה בין השניים כבר לעולם לא תהיה רלוונטית.

מגע הקסם של הדאבס ללא ספק עדיין שם, גם אם במינונים ובאיכויות שונות מבעבר. בהחלט מדובר כאן במוצר מרתק, איכותי ומשובח, שממש לא מבייש את שרשרת האלבומים המצוינים שקדמו לו. גם אם ימשיכו לככב בנישה אלטרנטיבית ופחות מוחצנת, גם אם לעולם לא ירגשו עשרות אלפים באצטדיונים עמוסים. בבחירה בין האח הבלונדיני, הזוהר והבליין לזה הכהה, המופנם והמורכב יותר – הבחירה, יותר משבחרו בה, נכפתה על אנשי הדאבס בדרך הטבע. דווקא בגלל זה, הם בהחלט יכולים להיות גאים בעצמם.

Kingdom of Rust, Doves, הליקון