העיר שהיא נר לרגליו

תל אביב של יצחק בן נר היא המון מקומות והמון שנים, אבל היא בעיקר מקום אחד ומיוחד, פינת הרחובות אמיל זולא וז'אן ז'ורס שממנה משתפלת שדרת פיקוסים עבותה ומוצלת, כמה נשימות מדיזנגוף הסואן. זו הפינה שהיא הכי תל אביב עבורו, כי לשם הוא הגיע לראשונה, סופר צעיר ומלא מוטיבציה עם משפחה צעירה והמון חלומות. שם הוא התגורר שנים רבות.

מהר מאוד בן נר התערבב בתוך סאון החיים התל אביבי, רבץ ב"כסית" המיתולוגי, כתב מחזות, ביקורות וספרים. בין ספריו הידועים: "שקיעה כפרית", "מלאכים באים", "תעתועון", "בוקר של שוטים". עם הזמן גם זכה בפרס עגנון, פרס ברנשטיין ולאחרונה בפרס אקו"ם על מפעל חיים

רק אחרי שעזב את הדירה בז'אן ז'ורס, התיישב לכתוב את הרומן שלו "עיר מקלט", מנעד של דמויות שכולן גרות במתחם הזה וכל אחת מספרת את הסיפור שלה, שמשיק לסיפור של האחרת. ממרחק של זמן ומקום בן נר עדיין מוצא את עצמו לא פעם מגיע לשדרת הפיקוסים, נזכר בשכן בעייתי ובמצוקת החנייה שנפתרה רק כשכולם ברחו לאילת בזמן מלחמת המפרץ.

כששואלים את בן נר על איך הוא רואה את תל אביב אחרי 100 שנה, ואיך הוא רוצה לראות אותה בעוד 100 שנה, הוא אומר: "הקסם של העיר הזו הוא בחוסר הקסם. הכיעור שלה יפיפייה, היא מלאת ניגודים. אני לא צריך לברוח ממנה כדי לכתוב. הרעש לא מפריע לי. כשהיה פיגוע בקו חמש בדיזינגוף, בכלל לא שמעתי אותו, רק כשבתי התקשרה ודאגה".