סעודה תחילה

העבד האמיתי של סדר ליל פסח היא האישה המארחת בביתה (עם בעלה) את ההתכנסות המשפחתית–חברתית של השנה כולה. קשה להשוות בין הזמן והמאמץ שתשקיע האישה בנקיון הבית-קניית מתנות ובגדים ומעל לכל האוכל לסדר פסח לבין 'המאמץ' שישקיע בעלה המופקד, רק עם יסכים, על קריאת ההגדה וסיפור יציאת מצרים.בנושא זה אין הבדל בין בית חרדי לבית חילוני,

כמעט 'אין מצב' שהבעל יטרח בהכנות יותר מהאישה, היוצאת מעבדות לחרות. כאשר אנו מתיישבים לסדר,השולחן הערוך במפות צחורות, בפרחים צבעוניים וכלים מהודרים, קערת הסדר צופנת מאכלים סמליים והריח העולה מהסירים שעל הכיריים, כל אלה מעוררים את הקיבה הריקה שבשעה-שעתיים הקרובות תזכה רק למעט יין, עלה של חסה ומעט מרור.האומנם ב 'עינוי' העיניים וגירוי הפה התאב לאוכל ראוי לקיים את הערב החגיגי ביותר בלוח השנה היהודי, ערב שכולו חג זיכרון לאומי?

מסתבר שבמקורותינו הראשוניים סדר פסח היה שונה לחלוטין. ניתן להבין זאת מתוך קריאת ה 'מה נשתנה'. אך תחילה מתעוררת שאלה: מהו הקטע הנקרא 'מה נשתנה'? האם לפנינו קושיה אחת עם ארבע תשובות, או שיש בפנינו ארבע שאלות על ארבעה נושאים שונים, ואולי מדובר בשאלה אחת המפורטת בארבעה עניינים שונים. אם כך ואם אחרת לתוכן 'מה נשתנה' אין שום משמעות במקום שבו הוא נמצא בהגדה. אולי בשל כך מאלצים את הילד הקטן ביותר לקרוא את ה 'מה נשתנה'. קורא מבוגר, גם ילד שיש לו ניסיון של שנה אחת יהיה חייב לומר מיד: מה פתאום שאקרא "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים?", והרי כלל לא הטבלנו. מה פתאום שאומר

'שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות והלילה הזה מרור" והרי לא אכלנו מרור וודאי לא ירקות.כללו של דבר ה 'מה נשתנה ' אינו במקום הראוי לו בהגדה

ולעצם קריאתו אין שום משמעות אלא כמצוות אנשים מלומדה.רק לילד קטן אפשר להכתיב אמירה החוזרת מידי שנה ואשר אין לה כל מובן במקומה. מבוגר היה דורש מייד, תנו תחילה לאכול ואחר נשאל כל שאלה על סדרי האוכל.

ואכן במקורו כך היה ליל הסדר, שראשיתו לאחר חורבן בית המקדש השני (70 לספ'), ואשר דמה מאד למבנה הסעודה בתרבות ההלניסטית. הראייה הטובה ביותר נמצאת בפרק העשירי של המשנה במסכת פסחים.פרק זה נותן את סדר ליל פסח וההגדה במקורותיה הראשוניים. עיון במשנה מגלה כי את ה'מה נשתנה' אמרו רק אחרי שאכלו-מצה חרוסת, חזרת, שני תבשילין ואחריהם שתו כוס יין שני. סדר הארוחה הזה,שבו פותחים בכוס יין, אוכלים ואחר כך מקימים דיון מוכר לנו מאד מהמושג 'סימפוזיון' שהיה דיון שלאחר הסעודה. אם כך, כיצד עבר הסימפוזיון, המיוצג על ידי ה 'מה נשתנה' לתחילת הסעודה?

מסתבר שבמאה 4-5 לספ' נעשה שינוי של

ממש בסדרי הארוחה ההלניסטית. הסימפוזיון שהתקיים לאחר האוכל עבר לתחילת האירוע. יהודי ארץ ישראל ובבל הושפעו מהשינוי ועל כן העבירו את השאלות לתחילת סדר פסח. אותם אלו ששינו את מבנה הערב 'שכחו' שצריך לשנות את השאלות, כיוון שהקודמות לא היו רלבנטיות. כך נשארנו עם שאלות ישנות וארוחה חדשה. וכך עד היום אנו ממשיכים לשאול את אותן שאלות שאין להן כל משמעות.

אולי כדאי וראוי לשנות את מבנה הסדר - תחילה נאכל ואחר כך נקרא מ'מה נשתנה' ועד סוף ההגדה. דומה שזהו חלומם של מרבית המשתתפים בסדרי פסח שהיו רוצים תחילה את עינוג האוכל של החג ורק אחר כך את הסיפור ביציאת מצרים או בהוספת קטעים למשמעותו האקטואלית של חג החירות. ערב פסח צריך להיות חגיגי לנפש ולגוף ואין כל סיבה להתענות בו.