להיות סלחן זה כמו להיות פראייר? הגבול הדק

הסיפור הזה הלקוח מתוך הפרק האחרון בסדרה "המוח והנפש", שישודר ביום חמישי 16.4 בערוץ 8 של HOT, מתחבר אצלי לראיון שפרסמתי לפני זמן מה עם אשה מוכה שמרחמת על הגבר שהיכה אותה. די הקשיתי עליה, למען האמת. שאלתי שאלות בשם הצדק, והיא ענתה תשובות של הבנה ורחמים. הוא כמעט הרס לה את החיים, והיא מסבירה לי על החיים הקשים שהיו לו בילדותו ועל החיים הקשים יותר שיש לו עכשיו.

למה הם סולחים? יש להם הרי סיבות טובות לכעוס, וגם, אם בא להם, לבקש נקם. מה יש בסליחה שעושה להם טוב יותר מאשר הכעס והנקמה? מהי בעצם סליחה?

תוכנית סליחה: דרך להשתחרר מכעסים

קנג סנגניו מספרת על ההתעללויות של בעלה. הוא נהג להכות אותה מידי לילה, להפשיטה ולגזור את תחתוניה. סערת רגשות מקשה עליה להמשיך בסיפור שלה, אבל לא קשה לדמיין עד היכן מגיעה האכזריות של בעלה. למרות זאת, לקח לה הרבה זמן עד שהיא החליטה לברוח מהבית, להגיש תלונה פלילית ולפתוח בהליכי גירושים. סיפור מוכר.

טחנות הצדק דווקא טחנו בסדר. הבעל הורשע בפלילים. אבל, קנג נשארה אומללה. הזכרונות לא הניחו לה, עד שהצטרפה לתוכנית הסליחה. תוכנית הסליחה היא בעצם טיפול פסיכולוגי שעוזר למטופלים לזהות את כוחה המרפא של הסליחה.

נחזור עוד מעט לסיפור של קנג. נדבר בינתיים על הצורך בתוכנית סליחה. למה לעודד אנשים כמו קנג לסלוח לאנשים כמו בעלה? נראה שאם כבר, חשוב יותר לעזור לקנג להבין שזה רק בעלה ולא היא. חשוב שהיא תבין, למען הצדק ולמען עצמה, שכל האשמה מוטלת עליו.

הכעס על הבעל המכה, טוענת הגישה של תוכנית הסליחה, מאריך את תחושת הפגיעוּת של קנג. הבעל כבר לא מכה אותה, אבל ככל שהיא ממשיכה לכעוס עליו, היא סובלת עדיין ממכותיו בעבר. אווה מוזס, ניצולת שואה, מתאומי מנגלה, התפרסמה כאשר העניקה מחילה פומבית לנאצים בכלל וליוזף מנגלה בפרט. הכיוון הוא אותו כיוון – ניצולי שואה שדבקים בשנאה שלהם לנאצים, טוענת אווה מוזס, מנציחים בכך את חווית הקורבן שלהם. בלי מחילה לנאצים, אין מרפא מהטראומה. אפשר להתווכח בשאלה האם השואה היא מקרה מתאים לסליחה, כי היא בכל זאת מקרה יוצא דופן בקיצוניותו בעידן שלנו, אבל לא זה מה שחשוב כרגע מבחינתי. חשוב להבין את הרעיון.

הכעס לא רק מנציח את הטראומה אלא גם מזיק לבריאות: הוא מגביר את הסיכון לעודף שומנים בדם, את הסיכון לסוכרת ולהשמנה ואת הסיכון לפגיעה בדפנות העורקים, כלומר - סיכון גבוה יותר להתקף לב.

הכעס לא עושה הנחות. הוא יכול להזיק בשתי צורותיו: כעס מתפרץ וכעס מודחק. הכעס המודחק גורם את כל אותן רעות של הכעס המתפרץ, והוא מוסיף עליהן גם סיכון גדול יותר לסרטן. הכעס הורג בין אם מוציאים אותו החוצה ובין אם שומרים אותו בפנים.

סליחה אינה עשיית צדק

האם הרשעתו של בעלה יכולה להקל על האשה המוכה? לא מעט קורבנות מחפשים את הצדק. בגלל זה, כנראה, רואים אותם יוצאים ובאים במשפטים הנערכים נגד הפוגעים בהם. הם אומרים אמנם שדין צדק לא יחזיר להם את החיים שהיו להם לפני זה, אבל שהצדק סוגר עבורם מעגל שחשוב להם כדי להתחיל בשיקום העצמי. אלא שהצדק אינו משחרר מהכעס כמו הסליחה, אם בכלל.

צדק וסליחה הם שני ערכים שונים. צדק מתפרש על ידי הכועסים כסוג של פגיעה בפוגעים, בעוד שהסליחה היא סוג של ויתור על פגיעה בהם. מבחינתה של אווה מוזס, אין לסליחה שום ממד מוסרי, אלא תרפויטי בלבד. סליחה לא עושה צדק, אלא מביאה מזור לפצעים.

סליחה היא קודם כל היכולת להבין את האחר - היכולת לראות את הדברים גם מנקודת המבט של האדם האחר. רוב בני האדם, נטען בסרט התיעודי, אינם מתכוונים לפגוע. הבנה של הזולת יכולה להבהיר את הנקודה החשובה הזאת. זאת גם היתה הטענה המרכזית של האשה המוכה שריאיינתי לפני זמן מה. היא חזרה ואמרה שבעלה המכה לא התכוון לפגוע בה. אם כבר, הוא הרגיש שפוגעים בו. השאלה היא לא אם הוא צודק, אלא מה הוא מרגיש, מה הוא חושב ומהי זווית הראייה שלו. זאת נקודת המוצא של הסליחה.

הרעיון הבסיסי של ועדות האמת והסליחה שהקים הארכיבישוף דזמונד טוטו בדרום אפריקה, הוא רעיון דומה. הוועדות לא תפקדו כבתי משפט אלא כבתי סליחות. העדויות שנשמעו בפניהן יכלו להושיב עשרות ומאות אנשים לשנים ארוכות בבתי סוהר, אבל הוועדות העדיפו את החרטה והסליחות על פני הרשעות ועונשים.

הארכיבישוף טוטו הציע להפעיל ועדות דומות גם בישראל, אבל אנחנו הרי לא פראיירים. לכאורה אין עם סלחן מאיתנו. ראו את ימי הסליחות הייחודיים שלנו - כולם סולחים לכולם, במין צ'ק פתוח. תגידו אם פגעתי בכם, ואני מיד חותם על סליחה. אלוהים אוהב אותנו כאלה. למרות זאת, נראה שניתן לזהות בתרבות שלנו דווקא קירבה אסוציאטיבית לא מחמיאה בין סליחה מופלגת לבין פראייריות, אבל זה כבר עניין אחר.