אוצר טבע

משוררים לא יכולים לחיות רק בעולם אחד. הם בוראים לעצמם גם "עולם שני" כפי שכתב חיים נחמן ביאליק ב"הבריכה". העולם האחד הוא העולם הממשי שאליו הם נולדו, את העולם השני הם בוראים מדמיונם ומסיוטיהם. מי יכול לחיות רק על הדיאטה דלת הקלוריות של המציאות?

"טבע דומם עם רסן" הוא ספר שבו פורס המשורר הפולני המעולה זביגנייב הרברט את עולם הדמיון שלו. לא בכל יום מופיע ספר חכם כל כך. דוד ויינפלד, שתירגם לעברית נפלאה את שיריו של הרברט, הוא שמרחיב את התמונה גם אל מסותיו (זה ספר מסות שני שלו שהוא מתרגם, אחרי "ברברי בגן").

עולם הדימיון של הרברט ארצי לחלוטין ומתרחש בהולנד של המאה ה-17. אם ויליאם שייקספיר חלם על יער מכושף ב"חלום ליל קיץ", ונתן זך חלם על "ציפור רבת יופי", הרברט חלם על בורגנים עם צי חזק, כסף שלא התביישו בו, אמונה פרוטסטנטית יציבה, עמודי תליה שהופעלו בלי התלהבות, כבוד לחירות אישית, צבעונים והרבה ציורים לא-דרמטיים של כלי בית ונופי מישור.

"עולם דמיון ארצי של המאה ה-17 בהולנד" (צילום: מיכל בן ארי)

וכי למה יבחר לו משורר שחי בפולין של שתי מלחמות העולם, שנשרף באש הפאשיזם והקומוניזם, דווקא בהולנד הבורגנית, שהתקיימה 300 שנה לפני זמנו? כדי לענות על השאלה הזאת קודם כל צריך לקרוא כסדרם את פרקיו של הספר הקצר והבנוי כמלאכת מחשבת. הקורא מקבל את האמירה של הרברט, רק אם הוא מתקדם עם המחבר צעד אחר צעד.

מטאפורות של נוף שטוח

הפרק הראשון הוא פרק של נסיעה; הרברט מחליט שלא לנסוע אל המוזיאונים והתעלות באמסטרדם, כפי שנהג לעשות שנים רבות, אלא דווקא לנוף הכפרי ההולנדי. בנוף השטוח-שטוח הזה הוא מוצא את המטאפורה לעולם החלומות שלו. הרברט שונא דרמות גדולות, לכן פסגות האלפים לא מדברות אליו.

הוא שונא רגשנות, לכן המיפרצים החושניים של איטליה מתוקים לו מדי. אבל המישור הענק, הלא משתנה והמעובד בקפידה של ההולנדים אומר לו הרבה. כך היה רוצה הרברט שייראה העולם: מקום גלוי, בלי מחילות מיסתוריות ובלי הוד והדר. מקום שיש בו פרספטיבה טובה. מקום שאפשר לראות הרבה ורחוק.

אבל יותר מכל אלה מוצא הרברט בנוף השטוח של הולנד את ההולנדים של המאה ה-17, ואת האפיון הכי מדויק שלהם: כל מה שקונקרטי הוא יקר וכל מה שמופשט - חשוד.

הם החשיבו מאוד כלי בית, כלי עבודה, בגדים, כלי נגינה וכלי נשק. היום אותה "החפצה" לפי האקדמיה המערבית היא מילת גנאי, אבל הרברט ממש לא מתרשם מזה; בעיניו כבוד לחפצים ריאליים הוא נקודת מוצא לכבוד לכל מה שהוא ריאלי, וקודם כל לבני אדם ריאליים. ואילו רעיונות מופשטים, סמלים גרנדיוזיים והכללות אידיאולוגיות מעוררים חשד עמוק.

לכן עולם הדימיון שלו נדרך כאשר הוא פוגש בהולנד "יחס בריא, קונקרטי, ארצי אל החיים". תנו לי כבוד לקנקני מטבח ולרתמות-סוסים, אומר הרברט, וקחו ממני את הכבוד להכללות על טבע האדם ומגמות ההיסטוריה.

"כמיהה למישור הענק הלא משתנה" (צילום: אבי שאולי)

בפרק השני של הספר עובר הרברט מחפצים לציורים; הוא מתפעל מהשפע העצום של הציורים שנהגו הבורגנים ההולנדים לרכוש. הוא שם לב שברובם בגדול של הציורים מופיעים אותם חפצים פשוטים ונופים חדגוניים. הוא מסיק שהאומנות לא היתה בשביל ההולנדים תפילה, זעקה, או גילוי של התת מודע, אלא המשך הגיוני של הכבוד לחפצים. אם משמרים סיר-מטבח, משמרים אותו יותר כאשר גם מזמינים צייר לצייר אותו. וכמו להמשיך את המעשיות הזאת חוקר ובודק הרברט לפני הכל את המחירים שנהגו לשלם לציירים, ולא דווקא לידועים שבהם.

שיגעון הצבעונים

בפרק השלישי חודרת רוח רעה אל מחוז הגעגועים השפוי הזה; מתברר שאותם בורגנים מיושבים בדעתם וחובבי אמנות נתפסו במאה ה-17 לאיזו קדחת של חמדנות מטורפת וגרוטסקית. הרברט כותב מחקר קטן על מה שידוע כ"שיגעון הצבעונים".

בארץ המישורים הזאת לא נמצאו אוצרות טבע מופלגים, אבל את פרח הצבעוני גידלו שם בכמויות עצומות. ואז התפתחה שם תחרות סהרורית של מסחר בצבעונים נדירים, והמחירים עלו וטיפסו עד שפרח נעשה יקר יותר מזהב. בשקט ובחיוך מזכיר לעצמו הרברט את היכולת האנושית לתאוות בצע ולשיגעון, ואיך היא מופיעה בתוך היכולת האנושית לתבונה ולמתינות.

וכך הוא מוביל אותנו למחוז חפצו העיקרי: האמנות. הוא מנתח את ציוריהם של חררד טרבורך וטורנטיוס, שני ציירים בני התקופה שהיו רחוקים מההצלחה והפירסום. מטורנטיוס שרד רק ציור אחד ובו בחר הרברט כשם הספר: "טבע דומם עם רסן" בתוספת הציור עצמו.

הציור הזה הוא ביטוי מרוכז של עולם החלומות של הרברט; לא דיוקן מרשים של אדם, ולא סצנה דרמטית מחיי הקדושים או מהמלחמות. הציור מכיל כד חרס חום, גביע זכוכית, כד בדיל, שתי מקטרות, פיסת נייר עם תווים, ומעליהם, כמעט ונבלע ברקע השחור- רסן ברזל של סוס.

הרברט מוצא בציור את כל מה שחיפש באמנות - המחויבות של הצייר לצייר ברוח הפוכה לתולדות חייו הצבעוניים והמלודרמטיים. הרברט חוקר ומוצא שטורנטיוס היה בחייו כל מה שהבורגנים ההולנדים תיעבו: שרלטן שהפיץ שמועות על כוחות על טבעיים שמדריכים את היד המציירת שלו, הולל של פונדקים ובתי בושת, טרחן של ויכוחים מופשטים שהתאמץ להציג את חבריו כטיפשים, איש אגודות סתרים שהועמד לדין, ועבר עינויים, ונכלא באשמה (כוזבת כנראה) של כפירה.

מידע שמוצא הרברט בתעודות נידחות מגלה שגם בציוריו היה טורנטיוס רחוק מהמהוגנות הבורגנית. ברשימת המצאי של אוספי המלך צ'ארלס הראשון מתוארים שלושה מציורי טורנטיוס בלשון זו: "האחד הוא אדם וחווה, בשרו סמוק מאוד, והם מגלים צדודיתם. האחר הוא אישה משתינה לתוך אוזנו של גבר. הטוב שבין שלושת אלה הוא של אישה צעירה יושבת באופן מוזר וידה מתחת לירכה".

בכל אופן, הציורים הפרובוקטיביים האלה לא שרדו. מכל יצירותיו של טורנטיוס שרד רק "טבע דומם עם רסן". הציור הזה הוא הדגם של הרברט למה שיכולה אומנות להיות בעולם טוב יותר מעולמנו. היא נוצרת בתוך מוח קודח וקדחתני, אבל היא עטופה בנורמה חברתית שמובילה את הקדחת האמנותית של האמן רסן של סוס, ואל אור שנופל על כד חרס.

אבל לא בזה מסתיים הספר. הרברט הוא אמן גדול שמתעתע בקוראים. לאחר שהציב את האידיאל המתון שלו, אידיאל החפצים מעוררי הכבוד- הוא מסיים את הספר בבני אדם אחוזי קדחת ולא בחפצים שלווים. הספר מסתיים בסידרה של "אפוקריפים" קצרים אלה פרטים שליקט הרברט מתוך ביוגרפיות של בורגנים הולנדים מן המאה-17, אבל על הפרטים העובדתיים הוסיף הרברט המצאות וסיפורים משלו.

כל האפשרויות פתוחות

ובסיפורים האלה מופיע תליין שעומד להוציא להורג את אחד ממייסדיה של השיטה החברתית ההולנדית הנערצת על הרברט, שמרד בסמכותו של נסיך. ברגע האחרון מוביל התליין את המדינאי הנכבד והישיש אל מקום מואר ואומר לו: "כאן, הוד מעלתו, כאן יהיו פניך בשמש". התעללות של עבד כי ימלוך? חסד אחרון לפני עריפה? אירוניה שלא במקומה? הרברט משאיר את כל האפשרויות פתוחות.

בסיפור אחר מביא הרברט פרשה תמוהה מחייו של הפילוסוף ברוך שפינוזה. מי שנודע כאדיש

במיוחד לעולם החומר מתגלה אצל הרברט ברגע של חמדנות-חומר מוזרה. אביו נפטר ומשפחתו ניסתה לנשל מהירושה את הבן המרחף בעולמות עליונים. דווקא אז אחזה בשפינוזה קדחת של קנאות לרכוש מרופט, הוא הגיש תביעה לבית המשפט על מיטה ישנה וכיסוי ישן בצבע זית, על כד חסר אוזן, שולחן מטבח ושעון מקולקל. בית המשפט התרעם על הטרחנות, אבל העניק לפילוסוף את החפצים האלה.

הרברט עומד כאן יחד עם השופטים בפסק הדין: הוא רוחש כבוד לכבוד שרוחש שפינוזה לחפצים. זה בשבילו הבסיס לכבוד שהוא רוחש לרעיונות של שפינוזה. דווקא חוש המציאות הפרקטי שהרברט מעריך, מוביל אותו לסיים את הספר בכך שגם בארץ החלומות המישורית והמתונה שלו היו בני האדם מוזרים, קיצוניים, ובלתי מובנים. וגם מעט מגוחכים. בסופו של דבר, ניתן לומר כי מי שיעשה את דרך הקריאה הזו עם הרברט ייצא ברווח כפול: הוא גם יקרא ספר משובח וגם יקבל זריקת חיסון כנגד אופנות מחשבתיות.

"טבע דומם עם רסן"/ זביגנייב הרברט. תרגום: דוד וינפלד. הוצאת כרמל