הטכנולוגיה הפייסבוקית גם פותחת לנו (המחפשים, לא ההומואים) אפיקים חדשים, החל מאפליקציות שמאפשרות לך לדעת מי חושב שאתה חמוד ועד ליתרון הגדול שבתיוג התמונות שצילם שימי, שהוכתר לאחרונה כמתעד המסור של חיי הלילה הגאים בתל אביב ומאפשרות לך לפעמים למצוא את הבחור החמוד שלא העזת לגשת אליו במסיבה אחרי שעשיתם זה לזה עיניים במשך חצי ערב"
לא עוד שיחה טקסטואלית משמימה ברומו של עולם. לא, חברים! עכשיו אנחנו יכולים לצמצם את עצמנו לכמה פרטים יבשים כגון גובה, משקל, צבע עיניים ושיער, לשים במקום המצומצם מספר תמונות מאוד מחמיאות, ולהתחיל לחפש"
ההתקדמות הטכנולוגית התאימה בול להתקדמות בזכויות הגייז. האינטרנט נכנס לשימוש רחב, והאפשרויות היו מדהימות: יכולת לשבת בבית, להיכנס לצ'אט, ובחסות האנונימיות להישאר "בארון". קרוזינג וירטואלי, קיצור תולדות הזמן
פורסם:
23.04.09, 10:46
בשיחה שערכתי פעם עם גבר הומו בסביבות גיל 40 הוא סיפר לי שכשעלה בדעתו שהוא הומו, הוא בדק בספר כלשהו, שם נכתב שהומואים הם "גברים המוצאים את סיפוקם המיני עם גברים אחרים בתחנות רכבת תחתית ובגנים ציבוריים חשוכים". מלבד העובדה שאין בישראל רכבת תחתית גם היום (שלא לדבר על שנות ה-50, בהן נכתב הספר), אותו גבר סיפר כי מכיוון שהוא לא עשה את הדברים האלה, הוא בכלל לא חשב שהוא הומו.
אין ספק, כל סטריאוטיפ מבוסס על קצת אמת. אז הומואים אמנם לא מתמקדים בחיפוש טרף בגנים ציבוריים, כמו שלא כל הרווקות התל-אביביות יזדיינו עם כל מי שיציע להן סימפתיה, אבל כן, פעם זה היה ככה. פעם, כשהומוסקסואליות היתה בלתי חוקית בכל העולם, אף אחד לא חשב על מקומות בילוי להומואים, והומואים נרדפו בגלל האהבה שלהם, המקומות בהם יכולת להכיר בן זוג היו גנים ציבוריים מיוחדים, ששמם עבר מפה לאוזן ונחשבו מקומות מפגש ("קרוזינג", בעגה). במקומות אלה, בחסות החשיכה, היו נפגשים הומואים ומכירים. בתקופה ההיא היו לא מעט זוגות שהכירו בגן וחיו בזוגיות מאושרת, עד כמה שההגבלות באותה התקופה איפשרו.
הרבה מים עברו בהרבה נחלים ברחבי העולם מאז, ועם התקדמות הטכנולוגיה התקדמנו כולנו. באופן מסתורי, ההתקדמות הטכנולוגית התאימה כמעט במדוייק להתקדמות בזכויותיהם של הלסביות, ההומואים, הבי והטרנס. בערך עם ההתעוררות בנושא זכויות הקהילה, נכנסה לשימוש באופן רחב יותר רשת האינטרנט, והאפשרויות שהיו גלומות בה היו בלתי-נתפשות אז: יכולת לשבת בבית, להיכנס לצ'אט, ובחסות האנונימיות להישאר "בארון". כל ההיכרויות נעשו על בסיס, תחזיקו חזק, שיחה, שכן רק למתי-מעט היתה גישה לסורקים על מנת לסרוק את התמונות שצילמו בפילם, ועל מצלמה דיגיטלית אפילו לא העזת לפנטז. הצ'אטים היו מגוונים – ברשת IOL היה חדר הצ'אט עם השם המיוחד "סטרייט בסטרייט", וברשת IRC היה חדר השיחה #gay.il שהפך במרוצת השנים מסתם חדר שיחה לקליקה חברתית שחבריה היו נפגשים גם במציאות, לרגל כל מיני אירועים וימי הולדת.
הראשון היה CheckMeOut, או בשם החיבה צ'קמי
אבל המהפך הגדול חל כשכולם התחילו להשתמש ברשת כמו שאנחנו מכירים אותה היום, ואצלנו בארץ נחתו אתרי ההיכרויות. הראשון היה CheckMeOut, או בשם החיבה שלו
צ'קמי. לא עוד שיחה טקסטואלית משמימה ברומו של עולם. לא, חברים! עכשיו אנחנו יכולים לצמצם את עצמנו לכמה פרטים יבשים כגון גובה, משקל, צבע עיניים ושיער, לשים במקום המצומצם מספר תמונות מאוד מחמיאות, ולהתחיל לחפש את הבחור שגר במקום המתאים, שהוא בגובה ובמשקל המדוייקים, ובצבע העיניים המועדף. ובכלל, בשביל מה לטרוח לדבר? תמונה שווה אלף מילים, ובימים קשים עדיף לחסוך.
צ'קמי לא שרד בעולם האכזר. החלטה שגויה של בעלי האתר לגבות כסף על שימוש בו הובילה את המשתמשים לאתר אזוטרי וקטן שנוסד באותה התקופה והציע את אותן אופציות, אבל בחינם. האתר, “אטרף דייטינג", היה מוכר עד אז למעט אנשים ונחשב מקום שבו נמצאים ה"איכותיים". פליטי הצ'אטים המפורסמים, שעדיין מעוניינים בשיחה אנושית ולא בהחלפת תמונות מבוק הדוגמנות האחרון שלכם.
לאט לאט "אטרף" התחיל להתמלא והפך לתופעה. פתאום כולם היו שם, ולהיות הומו בלי כרטיס באטרף היה בערך כמו להיות ישראלי בלי תעודת זהות. הצ'אט שהיה באתר הפך למקום לדיונים בדרגים גבוהים על עניינים ברומו של עולם ונקודת מפגש למחפשי המין המזדמן. המקום המה אדם, וזוגות-זוגות שהכירו באתר צעדו אל האושר.
עוד מבט:
יש עצה, שלחי ביצה. אהבה בימי פייסבוק / לואיז, הדס, ללי, שרית
אם במקום זרי פרחים את אוספת ביצי הפתעה וירטואליות ומגדלת לבבות ותינוקות בעציצים, אם במקום לדפוק את הראש בפאב את שולחת לחברים משקאות מצוירים, אם חיי האהבה שלך במציאות עומדים ביחס הפוך למספר החברים שלך בפייסבוק, את חייבת לקרוא את זה. שיח בנות, אתם מוזמנים להוסיף
אבל אז התחולל המהפך הגדול. למשחק נכנס שחקן חדש, אלמוני יחסית, אבל מבית יהודי טוב - פייסבוק. מה שהתחיל כרשת אוניברסיטאית בארה"ב הפך להיות סנסציה עולמית. פתאום, אותם אנשים שהכרת בפרצוף מאטרף, אבל עם שמות כמו "לטיני סנסציוני" או "חתיך הורס19” , קיבלו שמות פרטיים ואפילו שמות משפחה. ההבדל ביניהם נראה כמו ההבדל בין לראות בנאדם במסיבה חשוכה ומעושנת לבין לראות אותו פתאום באירוע חברתי מואר באור יקרות. אתה יכול לראות שלל תמונות של בחיר לבך, גם תמונות קצת פחות מחמיאות שמוציאות, לא עלינו, צדדים אנושיים של אותו אדם. פתאום יכולת לראות מי החברים של אותו אדם, ולקוות שהחברים המשותפים שלכם הם אנשים שאוהבים אתכם ויכולים לפרגן לכם, ולא בחור שזרקתם את החבר הכי טוב שלו והוא לא סלח לכם מאז.
הטכנולוגיה הפייסבוקית גם פותחת לנו (המחפשים, לא ההומואים) אפיקים חדשים, החל מאפליקציות שמאפשרות לך לדעת מי חושב שאתה חמוד ועד ליתרון הגדול שבתיוג התמונות שצילם שימי, שהוכתר לאחרונה כמתעד המסור של חיי הלילה הגאים בתל אביב ומאפשרות לך לפעמים למצוא את הבחור החמוד שלא העזת לגשת אליו במסיבה אחרי שעשיתם זה לזה עיניים במשך חצי ערב.
אני חושב שאפשר למצוא את ההבדלים בין אטרף לפייסבוק גם בשינויים שהתרחשו אצלנו, כחברת-משנה בחברה הישראלית וכקהילה. אם אטרף, על שלל הכינויים הבדויים שבו והחזות שמראה בדיוק את מה שאנחנו רוצים, מייצג את התקופה שבה הומואים היו צריכים להתחבא, ולצמצם נוכחות בעולם, הרי שבפייסבוק זה לגיטימי באותה מידה לכתוב שאתה מעוניין בגברים, נשים או שניהם. זה אחלה לשים תמונות שלך גם במצבים פחות מוצלחים ביומיום, וזה לחלוטין סבבה פשוט להתכתב עם אנשים שאתה לא מכיר.
אז כן. נראה שפייסבוק הוא היורש של אטרף, וזה מעמיד בפניי אתגר חדש - להפיל אותם בקסמי לפני שהם מגיעים לתמונות השיכרות מהמסיבה האחרונה ב"קקטוס" או ב"פאג", ממש מיד אחרי שהם מעיינים בתמונות מארוחות הערב שבישלתי. מצד שני, אם הם שורדים חיפוש בפייסבוק שלי, יש סיכוי מאוד גדול שכבר תצא מזה חתונה.
