שתף קטע נבחר

האלבום הפמיניסטי של אנקרי

כשמילות האהבה המופנות מעם לישראל לאלוהים נשמעות מפיה של אתי אנקרי, אפשר בבת אחת לשוב לשמוע את מובנן הראשוני, מלא התשוקה. כשאנקרי שרה את "ידידי השכחת", אפשר להיזכר בנשיות המבעבעת בשירי ריה"ל

יש פה ושם מילות ביקורת לומר על דיסק החדש של אתי אנקרי. למשל, שכשמקשיבים לשיר החמישי והשישי יש תחושה שהשירים דומים מדי זה לזה, או שהוא חסר את האמירה הביקורתית החדה והצליל האישי כל-כך של אנקרי ב"מליונים" ו"קראת לי אסתר". ויש גם מי שישאל למה ויתרה אנקרי על שירי החשק ושירי היין של יהודה הלוי, בדיסק שכולו מבוסס על מילותיו.

 

אבל עזבו. תנו לי כמה רגעים עם רצועה אחת: הפיוט "ידידי השכחת", שהוא הפנינה של האוסף המוזיקלי הזה. ההתרגשות שעוברת בי כשאני שומעת אותו שוב ושוב הולכת ומתבהרת. "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ?" פונה כנסת ישראל אל האלוהים, דודהּ. הקול החם של אנקרי, והאינטימיות שיש בעיבוד שלו, חושפים ממד נוסף, מפתיע, שמתווסף לגעגוע ולכמיהה האישיים והלאומיים שמציפים את הפיוט הזה.

 

רובנו רגילים לשמוע את מילות האהבה של פיוט כזה באופן אלגורי: הקב"ה ועם ישראל. שיעורי הספרות, הפיוטים בבית הכנסת מאלפים אותנו לחשוב על משל, בעצם להתמקד בנמשל. אבל כשאותן מילים נשמעות מפי אשה, עם מוזיקה כזאת, אפשר בבת אחת לשוב לשמוע את מובנן הראשוני של המילים עם כל התשוקה, הגעגוע והאהבה שבהן. הפיוט פותח באשה הרעיה המזכירה ושואלת את אהובה: "יְדִידִי, הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי". הוא ידיד, אבל גם אהוב, ואפשר לכן לדבר אליו מיד בהתחלה ובישירות מרגשת על הרגע האינטימי כל-כך שביניהם, ודרכו לשרטט את המרחק הכואב של ההווה.

 

המילה שָׁדַי תשוב ותהדהד לאורך בפיוט בחרוז "דַי" שבסוף כל שורה (חרוז מבריח, בלשון המקצוענים) ומחזיר אל נקודת הראשית של 'חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי',

 אך גם מצביע על הטרגדיה שבמרחק כעת - בשאלות רטוריות: "וְלָמָּה מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעְבִידָי?" "וְאֵיךְ תַּחֲלֹק עַתָּה כְּבוֹדִי לְבִלְעָדָי?" כל הקושי של האהובה ודרכו של עם שלם מקופל בחריזה של שָׁדַי עם מַעְבִידָי וְבִלְעָדָי.

 

ר' יהודה הלוי, המדבר מדויק כל כך מגרונה של הרעיה, מזכיר לדוֹד נשכחות, ומראה כיצד אותו אירוע זכור באופנים שונים. הדוד זכר (באמצעות ירמיהו): " לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". הליכה בכח, כמעט נגררת. אבל עבור הרעיה הזיכרון אחר, חיוני ופעיל יותר. היא זוכרת: "הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה רְדַפְתִּיךָ" היא רדפה אחריו, אקטיבית ונחושה.

 

אתי אנקרי אולי לא התכוונה, אבל היא מאפשרת לשמוע מחדש את הנשיות המבעבעת בשירי ריה"ל, זו הנשיות שאצורה עבור הדורות כולם בשיר השירים. שיר השירים ממלא תפקיד חיוני בפיוט בגלל ייעודו המקורי - לפסח. "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" אומרת הרעיה במגילה, ובעקבותיו כמהה בפיוט האשה: "וְהָיוּ לְךָ דוֹדַי וְהָיָה רְצוֹנְךָ בִּי". לא מקרי המיקום של מילים אלה בליבו של הפיוט, בדיוק באמצעו.

 

זהו פיוט על געגוע ועל חֶסֶר, על זיכרון יקר שמחייה בהווה את החיוניות, התקווה והאפשרות לצעוד קדימה. אבל כוחו נטוע בכך שעם ישראל, עוד בתנ"ך, מזוהה כאשה גם בקושי של החורבן ("איכה ישבה בדד העיר רבתי עם") אבל גם בימים המסעירים של הנעורים בשיר השירים שמזינים חיים שלמים של אנשים ונשים, אבל גם של עם עתיק.

 

הקול הדתי של הנשיות

נכון, יש בפיוט תזכורת ענפה לכל הגלויות, לכל הצער של הדורות: "דְּחוּיָה אֱלֵי שֵׂעִיר הֲדוּפָה עֲדֵי קֵדָר / בְּחוּנָה (=מלשון חניה) בְּכוּר יָוָן

מְעֻנָּה בְּעֹל מָדָי" אך בסופו של הפיוט שבה הרעיה מהמרחבים ההיסטורים והגיאוגרפים אל האינטימיות של האשה ואהובה והיא מבקשת: "תְּנָה עֻזְּךָ לִי, כִּי לְךָ אֶתְּנָה דֹדָי". 'תְּנָה..לִי' ו'לְךָ אֶתְּנָה', קשר שיוויוני כמו בשיר השירים בה נשמע קול האשה כיסופיה וכוחה. המבט ההיסטורי והלאומי משולב בגוף הפיוט, אבל הפתיחה בשָׁדַי והסיום החורז בדֹדָי יוצרת מסגרת וכלי שהוא אישי אירוטי ורגשי, ובעת ועונה אחת דתי ורוחני.

 

אולי אנקרי לא תאהב את זה, אבל בעל כרחה היא עושה מעשה פמיניסטי ונועז להפליא. היא מזמינה את כולנו לשמוע את הקול הדתי של הנשיות שדוברת מתוך הגוף, ולא רק באלגוריה. באמת.

 

  • חנה פנחסי היא דוקטורנטית במחלקה למגדר בבר אילן ועמיתת מחקר ב"מכון הרטמן".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אנקרי. מעשה נועז
צילום: אסנת רום
מומלצים