ליזי המטורללת
"במערכת קראו לה ליזי המטורללת והיא ידעה את זה וגם אמרה שזה לא מזיז לה כל זמן שנותנים לה לעבוד בשקט ולא מתעסקים עם מה שהיא כותבת". קטע מתוך "מקומון" של שולמית לפיד, היוצא בימים אלה בהוצאה מחודשת
הרומן "מקומון" של שולמית לפיד הוא רומן בלשי, שמעמיד במרכזו את ליזי בדיחי, דמות יוצאת דופן בנוף הספרות הישראלית. הוא זכה להצלחה רבה עם צאתו, נהפך לסרט קולנוע, תורגם לשש שפות וזכה בפרס המותחן הטוב ביותר בגרמניה ב-1996.
עוד ראו אור בסדרת ליזי בדיחי "פיתיון" (1991), "התכשיט" (1992), "חול בעיניים" (1997), "פילגש בגבעה" (2000) ו"סוף עונת הלימונים" (2007). שולמית לפיד, סופרת ומחזאית ילידת תל אביב, היא אחת היוצרות האהובות והפוריות ביותר בישראל.
אף אחד לא ידע מתי הגיעה ליזי בדיחי למסיבה של ההורנשטיקים ועם מי היא באה, ואת אף אחד גם לא עניין שהיא היתה שם, כי היא לא היתה אחת כזאת שיודעים כשהיא באה לאיזה מקום, אף על פי שאי אפשר לומר עליה שהיא בדיוק נחבאת אל הכלים - לא עם כפות הרגלים הגדולות והשטוחות שלה שנראות כמו סנפירים של כלב ים, ולא עם החזה הגדול והפחוס שלה המזכיר לכל מי ששכח שיש כוח משיכה לאדמה, ועם המילים שהיא לועסת בין 'מותק' ל'הה?', משחילה אותן כמו חרוזים דפוקים על שרשרת ישנה.
במערכת קראו לה "ליזי המטורללת" והיא ידעה את זה וגם אמרה שזה לא מזיז לה כל זמן שנותנים לה לעבוד בשקט ולא מתעסקים עם מה שהיא כותבת. היא היתה ה'כתבתנו' של הזמן דרום, כותבת בעצמה את כל העיתון, יוצאת באמצע הלילה כשצריך לצאת באמצע הלילה, מרטיבה קצת את השערות כדי להתעורר, מורחת שפתון שמנוני על השפתיים, תוקעת זוג פלסטיקים ענקיים לתוך תנוכי האוזניים ואת הביפר לתוך החגורה, גוררת את הסנפירים שלה על המדרכה הריקה, ומקווה שהסטארטר לא יעשה צרות ושהקליינט יהיה במקום שהוא אמור להיות ושהידיעה תיכנס לעיתון הארצי, כי על זה היא היתה מקבלת בונוס. היא ידעה, וכל אחד בבאר שבע ידע, שליזי היא המקומון, וזה חסך לה גם זמן וגם כל מיני נימוסים והליכות.
20 שנה למקומון. שולמית לפיד (צילום: ורדי כהנא)
כשצריך היה לראיין את אם הנרצח או את רעיית הזמר שאנס זונה ודפק לה ארבע שיניים, או, להבדיל, את החייל הגיבור, גאוות שכונה דל"ת- ליזי היתה שם, היא והרגליים הגדולות שלה גם יחד. היא ידעה שדהאן, מנהל הזמן דרום, טילפן לדסק בתל אביב והודיע ש"ליזי המטורללת נסעה אל המסומם ההוא שהוציאו לו עין" ולא היה איכפת לה, כי היא ידעה שהוא גומר את המשפט ב"היא תוציא ממנו כבר סיפור".
היא לא היתה גאה במיוחד במה שהיא עושה והיא לא היתה צנועה מעבר לסביר. זאת היתה העבודה שלה והיא ידעה שהוא מקצוענית וזה גרם לה סיפוק. אם היתה משחילה חוט בבית חרושת לסריגים כמו אמא שלה, או תוקעת זריקות ב'סורוקה' כמו האחיות שלה, ז'ורז'ט וחבצלת- גם אז היתה מקצוענית, וגם זה היה גורם לה סיפוק. אז היא היתה מקומוננו בדרום. ביג דיל. בעוד חודשיים היא תהיה בת שלושים וזה מה שעשה את הרושם האמיתי על אמא שלה ועל ז'ורז'ט ועל חבצלת.
לפעמים האחיות שלה היו באות ומורחות אותה במחמאות, והיא ידעה שהן בסוף תבקשנה הלוואה והיא היתה נותנת להן הלוואה ואומרת לעצמה, בפעם הבאה אני אחסוך להן את כל המריחה. אבל כשהגיעה הפעם הבאה היא שוב הניחה להן לספר לה כמה היא מוצלחת וחשובה ואיך הן גאות שאחת כזאתי יצאה מהחלציים של הבדיחים ששום דבר טוב לא יצא מהם עד שהיא הופיעה בשטח, נותנת להן להרגיש שהצליחו לסובב אותה - לפחות את הסיפוק הזה יכלה לתת להן אחרי הבושה של בקשת ההלוואה. היו להן ילדים שצריכים לאכול ולהתלבש וללמוד וזה היה יותר חשוב מהגאווה שלה.
היא התחילה בתור הפקידה של דהאן, שהיה אחראי על מחלקת המודעות. היתה סותמת חורים כשלא היה מי שילך לעירייה לברר מדוע סגרו את המים בגימ"ל או מתי יגמרו את הכביש בדל"ת, ולומדת לדעת שלכל מידע יש מחיר בכך וכך אינצ'ים של סחיטה או פיצוי. האנשים התרגלו לאט לאט לבחורה הגדולה בסנפירים המלקלקים את המדרכה, לעפעפיים הנרדמים על עיניה, העיניים האלה ששום דבר לא הפתיע אותן ושום דבר לא העיר אותן.
אם היית שואל מישהו בבאר שבע אם היא לועסת מסטיק, מאה אחוז שהוא היה עונה לך "בטח לועסת", אף על פי שבחיים שלה היא לא לעסה מסטיק כי כזה היה החינוך שהיא קיבלה בבית. בחורה טובה לא חשוב כמה היא ענייה, על הנימוסים שלה היא צריכה לשמור. אז היא כבר לא היתה ענייה ומסטיק היא לא לעסה, אבל ככה היא נראתה, כמו בהמה מעלה גירה היא נראתה, והיא ידעה את זה.
היא לא דיברה על זה שהיא בתולה, כי זה לא נושא שמדברים עליו. אבל זה בפירוש הכביד עליה, וכבר לפני שנים היא החליטה שבהזדמנות הראשונה היא תעשה משהו, אבל ככל שעבר הזמן כן התרחקה ממנה ההזדמנות הראשונה והיא נקלעה למצב שבו כבר לא יכלה להיכנס למיטה עם מי שלא יהיה, כי מה תגיד לאותו "מי שלא יהיה" כשיגלה שהוא הראשון שלה, הוא עוד עלול לחשוב שרק לו חיכתה כל השנים, ולך תסביר בלי להעליב ובלי להיפגע. אם היתה בת שבע-עשרה, מילא, היו אומרים שהיא מטומטמת ושוכחים אותה, אבל בגיל שלושים פחות חודשיים זה כמו ללכת פעם ראשונה לאופרה, ולך תסביר שלא מדובר בהתאהבות פתאומית.
היא עקבה בדרך שלה, הרדומה, אחרי דהאן, שהיה מסתלק מדי פעם לקאנטרי קלאב, או למלון הזה מול קופת חולים, עם איזו בעלת בוטיק חדש או גימנזיסטית עם תחת בוער, אומר לה, "אם יחפשו אותי אני חוזר אחרי הצהריים", ואכן חוזר אחרי הצהריים כשהוא נושא אחריו שובל של הרפתקנות מסקרנת, העיניים שלו טרודות כתמיד, מכסות על רמצים של מדורה שעוד אפשר לחוש בריח גחליה.
יחסים של כבוד הדדי שררו בינה ובין דהאן. הם התחילו ביחד במשרד הקטנטן שמאחורי הסופרמרקט, מדלגים בין ארגזי הכרוב למשאיות הלחם, וביחד עברו אל מערכת המשרדים המשופצת שמעל הדפוס של פרוספר פרפר, טופחים בלא מילים זה על שכמו של זה. הוא העריך את העובדה שהיא לא אמרה אף פעם שהמשימה בלתי אפשרית, שהלכה לכל מסיבת עיתונאים, ובדקה כל בדל שמועה שהגיע לאוזניה, ולא פחות העריך את הידיעה כי לעולם לא תגלה לאשתו או למישהו זולתה את דבר ההרפתקאות הקטנות שהרשה לעצמו מעת לעת.
והיא העריצה את השאפתנות שלו, את רדיפת הבצע והנשים ואת התשוקה חסרת המעצורים לכסף ולהצלחה, יודעת שהיא התבייתה על טיל ושפירורים ייקרו גם על דרכה. הוא היה האיש שהחליט כי עליה ללמוד לנהוג והוא היה האיש שהחליט כי הגיע הזמן שתעזוב את בית אמה ואף עזר לה להשיג משכנתא, והוא ששכנע את הנהלת העיתון שליזי זו, שכל מי שנתקל בה חשב שהיא בהמה, היא נכס לעיתון וכדאי לממן לה מכונית.
נכון שלא בכל יום עולה אזרח בבאר שבע למעלת שופט מחוזי, אך מבחינת העיתון לא היה למסיבה אצל ההורנשטיקים ערך חדשותי, לכל היותר היא היתה שווה שניים-שלושה אינצ'ים בעמודי החברה, אבל דהאן הצליח להשיג מודעות מ'ישראהא כלי נגינה' ואמר לה להיות מתוקה וללכת למסיבה בבית השופט הורנשטיק ולהגניב משפט על ג'קי דנציג, הפסנתרן, ובהזדמנות חגיגית זאת גם על הפסנתר שהוא ינגן בו במסיבה, אף על פי שהוא ידע שהיא צריכה להיות בארבע בבוקר במחסום ארז. היא לא ידעה מה נתנו לג'קי דנציג בתמורה על זה שגימל אותה למסיבה של ההורנשטיקים, אבל איזשהו גמול גמלו לו, בכך היתה בטוחה, כי היא בכל אופן עוד אף פעם לא נקלעה למצב שלא היה בו מחיר למשהו.
מתוך "מקומון" מאת שולמית לפיד, 192 עמ', כתר
לפנייה לכתב/ת 
