גאוות עצמאות: הרופאים הישראלים המצליחים בעולם
גידי קורן כתב בארץ שירי ילדים וכיום הוא מומחה לפרמקולוגיה קלינית בטורונטו, עידית מרום חוקרת סרטן בטקסס, אורי אלקיים נמנה על רשימת הרופאים הטובים באמריקה, יצחק קרנזון שר בהודית בניו יורק. "אדם יכול לצאת מישראל, אבל איננו יכול להוציא את הישראלי מעצמו"
פרופ' אורי אלקיים
קרדיולוג, מומחה לאי ספיקת לב ומחלות לב בהריון, מנהל היחידה לאי ספיקת לב בבית החולים של אוניברסיטת דרום קליפורניה בלוס אנג'לס (USC), נמנה ברשימת הרופאים הטובים ביותר באמריקה (2000־2008) .
בן 64, נשוי לבתיה ואב לשלושה (38, 30, 26)1973. "סיימתי את לימודי הרפואה באוניברסיטת תל אביב והתמחיתי במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). רציתי להתמחות במיילדות אבל פגישה עם פרופ' שלמה לניאדו שינתה את חיי. לניאדו, אז קרדיולוג צעיר, אנרגטי וכריזמטי, עשה את ההתמחות שלו בארצות הברית ופתח יחידה לטיפול נמרץ לב בבית החולים. הייתי המתמחה הראשון ביחידה שלו, ואהבתי את העבודה עד כדי כך, שהחלטתי להפוך לקרדיולוג".
1979. הגעתי לארצות הברית להכשרה בקרדיולוגיה. הרעיון המקורי היה להישאר שנתיים־שלוש ואז לחזור לישראל. ואולם, העבודה סחפה אותי ונשארתי. לאחר ההכשרה בקרדיולוגיה ובשל העניין הראשוני שלי במיילדות, התעניינתי במחלות לב בהריון, ובמשך יותר משני עשורים טיפלתי באלפי נשים הרות עם בעיות לב.
1981. עבודה בבית החולים של אוניברסיטת דרום קליפורניה בלוס אנג'לס.
משלב בין אהבה לתחום הקרדיולוגיה לתחום המיילדות. פרופ' אורי אלקיים (הצילום באדיבות בית החולים של אוניברסיטת דרום קליפורניה)
פיתוחים ותגליות: "אני עובד על פיתוח תרופות שישפרו את תפקוד הלב בחולים עם אי ספיקת לב, ועל מתקנים זעירים המושתלים בתוך הגוף שיאפשרו לחולים להעביר לרופא שלהם בזמן אמת מידע על קצב הלב, רמת הפעילות ועוד. יצרנו בסיס נתונים גדול על מחלה הנקראת פריפרטום קרדיומיופטיה, שבה מתפתחת אי ספיקת לב במהלך ההריון או אחריו בקרב נשים צעירות ובריאות. מחלה זו עלולה להוביל למוות או להזדקקות להשתלת לב. מאחר שהיא נדירה, הרופאים נוטים להחמיץ אותה לעתים קרובות או מאבחנים אותה מאוחר מדי. אנו מנסים להגביר את המודעות למחלה על ידי הפרסומים שלנו. נוסף על כך, כתבתי שלושה ספרים בנושא מחלות לב בהריון ומאמרים רבים שעזרו ללמד ולהדריך רופאים וחולים ברחבי העולם".
הנקודה הישראלית: "לאחרונה רכשנו דירה בתל אביב. בתי הבכורה יפעת ונכדתי נועם חיות בישראל ואנו מבקרים בארץ שלוש פעמים בשנה. אשתי היא בעלת סלון יופי בבברלי הילס, 'סלון בתיה ועליזה'. הסלון מהווה אתר ביקור שכיח לישראלים שמבקרים בלוס אנג'לס".
איך אתה מתייחס למטופלים ישראלים? "רבים מהמטופלים שלי הם ישראלים, שמרגישים נוח יותר לשוחח עם הרופא שלהם בשפה שהם מבינים היטב. לעתים קרובות אני מקבל טלפונים ומיילים מרופאים ישראלים אך גם מנשים מישראל הסובלות מבעיות לב והן בהריון או רוצות להרות ומבקשות עצה. אני תמיד שמח לעזור".
פרופ' יצחק קרונזון
קרדיולוג ומנהל מעבדות הלב במרכז הרפואי של אוניברסיטת ניו יורק.
בן 69, נשוי לזיווה, אב לשתי בנות ובן (33, 41, 43)
1964. סיימתי לימודי רפואה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. השתלמתי ברפואה פנימית ובקרדיולוגיה במרכז הרפואי הדסה. שירתתי בצה"ל כרופא מוטס וכקצין רפואה בצנחנים.
1972. הגעתי למרכז הרפואי של אוניברסיטת ניו יורק כדי ללמוד צנתור של העורקים הכליליים. התקבלתי לעבודה אצל גדול המצנתרים בניו יורק בזמנו, ד"ר אפרים גלסמן. הוא לימד אותי לצנתר בתנאי שאלמד אותו עברית. כעבור שנה הוא דיבר עברית שוטפת.
'סר פה לאל טופי רוסי. פה באי דיל האי הינדוסטאני'. פרופ' יצחק קרונזון (צילום: עליזה אורבך)
פיתוחים ותגליות: "כשהתחלתי לעבוד בארצות הברית פותחה טכנולוגיה המאפשרת אבחון מחלות לב ללא חדירה. הייתי בין הראשונים שהשתמשו בגלי על־קול לצורך אבחונים כאלה (בדיקת האקו־קרדיוגרפיה, או בקיצור "אקו"). כיום פחת הצורך בחדירה ואפשר לאבחן מחלות לב רבות באמצעות אקו, ללא צנתור. אני עובד היום על מחקר ופיתוח בשימוש בטכניקות אקו־קרדיוגרפיות חדשניות. בין השאר, אני מבצע הדמיה תלת־ממדית של הלב דרך הוושט, שמאפשרת לתקן מומי לב מסוימים ללא ניתוח".
הנקודה האישית: "בגיל 12 התאהבתי בשחקן קולנוע הודי. זה היה ב־1952, כשראיתי לראשונה את הסרט 'הנודד' בקולנוע אוריון בחיפה. הגיבור, ראג' קאפור, הופיע שם בתפקיד פוחח יפה תואר וחסר בית היוצא למסע תעלולים ברחבי המדינה, ופוצח בזמר שהפך באותה תקופה ללהיט. מאחר שהייתי קצר ראייה אך התביישתי להיראות במשקפיים, ישבתי בשורה הראשונה והרגשתי כי ראג' קאפור שר במיוחד בעבורי. הסרט הוקרן באוריון במשך עשרה שבועות, ואני, שהרשו לי לראות סרט פעם בשבוע, ראיתי אותו עשר פעמים. ב־1983, כשכבר הייתי פרופסור לרפואת לב בבית חולים בניו יורק, צלצל אלי חבר, מנתח לב הודי, וביקש שאקבל לטיפול במרפאתי אורח מהודו. מישהו בשם ראג' קאפור. שאלתי כבדרך אגב 'השחקן?'. מצדו השני של הקו השתררה לרגע שתיקה, ואחר כך באה התשובה: 'כן. איך ידעת?'. איך ידעתי? הרי לי לא היה אף פעם ראג' קאפור אחר על פניו. למחרת לבשתי חלוק לבן חדש ותליתי לצווארי סטתוסקופ מבריק. הגעתי למרפאתי עוד לפני המזכירות והאחיות, וישבתי באי שקט בכיסאי, מנסה לנסח משפטי פתיחה שיתאימו לשיחה עם אהוב נעוריי. בשעה היעודה נפתחה הדלת ואל חדרי נכנס ראג' קאפור. הגבר אפור השיער וכבוי העינים, בעל המשקל העודף, צנח בכבדות על הכיסא שלפניו, נאנח ואמר: 'יש לי בעיות נשימה...'. 'חכה, שנייה עם זה', כמעט התחננתי בפניו. 'האם אתה עוד זוכר את השיר: מרה ג'וטא האי ג'פאני? עיניו הכחולות של ראג' קאפור האירו. 'מרה ג'וטה האי ג'פאני', הוא התחיל לשיר. 'יה פאטאלון האי אינגליסטאני', הצטרפתי אליו בקול. עכשיו קמנו שנינו והתחלנו לצעוד סביב השולחן, שרים־צועקים בפה מלא: 'סר פה לאל טופי רוסי. פה באי דיל האי הינדוסטאני'. מאז פגשתי אותו פעמים אחדות, כשהיה מגיע לרגל עיסוקיו לניו יורק. לא מעט אנשים חשובים ורבי מעלה הזדמנו בדרכי בגלל מקצועי. אך הפגישה עם ראג' קאפור חשובה בעיניי יותר מכל".
תחביב: "פעם או פעמיים בשנה אני כותב סיפורים בעברית, לרוב זיכרונות ילדות, ולאחרונה גם סיפורים הקשורים בדברי ימי הקרדיולוגיה ובהתנסויותיי האישיות. הסיפורים כונסו בשלושה ספרים ("אמא, שמש ומולדת", "מי מקבל את בלגיה", ו"מסע ארוך אל תוך הלב").
הנקודה הישראלית: "יש לי דירה בתל אביב ובמשך שנים רבות הייתי מגיע לסוף שבוע בכל שבועיים. עכשיו אני מגיע פחות, והקשר היומיומי נשמר דרך המחשב, הפקס והטלפון. הישראליות היא חלק בלתי נפרד מאישיותי ומהווייתי. אני מדבר בעברית, חולם בעברית, סופר בעברית, שר בעברית ומקלל בעברית. בעבר, אפילו המזכירה הראשית שלי דיברה עברית וכל המחלקה התנהלה בעברית".
איך אתה מתייחס למטופלים ישראלים? "חולים ישראלים מגיעים אלי לעתים קרובות בעיקר מכיוון שיש ישראלים רבים בניו יורק - לפי חשבוני, בערך אחד מתוך 20־30. תמיד נעים לפגוש מישהו שדובר בשפתך ומכיר את מנהגיך".
פרופ' עידית מרום
מומחית לרדיולוגיה אבחנתית (ענף ברפואה העוסק בקרינה ואמצעי דימות) במרכז לסרטן MD Anderson בטקסס.
בת 45, נשואה לד"ר ליאור הלר, מנתח פלסטי במרכז הרפואי ביילור, ואם לשתי בנות (7.5, 5)
1970. חזרתי לארץ בגיל שש מארצות הברית, שם שהו הוריי הישראלים לצורך לימודי הדוקטורט של אבי. זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי. לא ידעתי מילה בעברית.
1976. בכיתה ז', כשמשפחתי נסעה שוב לארצות הברית לשנתיים, נאלצתי לעבור את התהליך ההפוך.
1984. נרשמתי ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב.
1991. התחלתי התמחות ברפואה פנימית, במחלקה פנימית ד' במרכז הרפואי רבין (בילינסון).
1992. פגשתי חבר של הוריי, רופא אמריקאי מומחה לשיקום. הפגישה שינתה את חיי. בזכותו החלטתי להתמחות במחלקה הרדיולוגית במרכז הרפואי רבין.
1997. התחלתי תת־התמחות באחת הקבוצות המובילות ברדיולוגית חזה במרכז הרפואי של אוניברסיטת דיוק, דורהם, בצפון קרוליינה. נחשפתי שם למגוון מחלות חזה שלא פגשתי בהן בישראל. לאחר סיום ההתמחות חזרתי למרכז הרפואי רבין כרדיולוגית חזה, נשארתי שם במשך שנה, ואז הצטרפתי לבעלי בתת־ההתמחות שלו בכירורגיה פלסטית, וחזרתי כרופאה בכירה לאוניברסיטת דיוק.
2002. הגעתי למרכז לסרטן, MD Anderson, בטקסס
"גיליתי שזכיתי להדרכה טובה בישראל". פרופ' עידית מרום (צילום: דייויד בייר)
פיתוחים ותגליות: "אני מתעניינת במיוחד בסרטן הריאות ובסיבוכים הקשורים לטיפול. ערכתי כמה מחקרים כדי לבחון את התפקיד וגם את מידת הדיוק של בדיקת ה־PET-CT (בדיקה המשלבת הדמיית CT עם בדיקת PET שבמהלכה מוזרק לגוף סוכר רדיואקטיבי. הסוכר נכנס לגידול ומסמן אותו באמצעות החומר הרדיואקטיבי וכך מתברר מיקומו של הגידול - י.ש). המחקרים עזרו לבסס את ההוכחות לכך שבסרטן ריאות מסוג תאים לא קטנים (הסוג הנפוץ ביותר של סרטן הריאות - י.ש.), הדמיית PET-CT טובה יותר מהדמיית CT לבדה. הדיוק הרב יותר שמספקת הבדיקה מאפשר למנוע ניתוחים מיותרים בקרב חולים שאינם זקוקים להם, ומנגד, לבצע ניתוח בעל פוטנציאל ריפוי לאותם חולים שכן זקוקים לו. כמו כן, מצאתי אפיון מסוים בתוצאות בדיקת ה־CT שיכול לעזור בזיהוי מזהם פטרייתי המשפיע על חולים מדוכאי מערכת חיסון. יש לזה חשיבות רבה, שכן מטופלים אלה חולים מכדי לעבור ביופסיה כדי לברר את סוג המזהם הפטרייתי, אך כדי להציל את חייהם חייבים לבחור בתרופה הנכונה ולתת את הטיפול בשלב מוקדם".
הנקודה האישית: "חששתי לאכזב את אלה שקיבלו אותי להתמחות משתי סיבות: האחת, בבתי החולים בארצות הברית מעדיפים לקבל מתמחים אמריקאים על פני זרים מאחר שבמקרה הראשון, מנהל המחלקה מכיר את האחראים עליו ויכול להתקשר אליהם ישירות ולקבל דיווחים מהימנים לגביו. לעומת זאת, המתמחה הזר הוא מבחינתו 'חתול בשק'. הסיבה השנייה קשורה לכך שהמתמחים האמריקאים מגיעים ממחלקות עשירות ומפותחות. לשמחתי, גיליתי שזכיתי להדרכה טובה בישראל. דווקא שם הבנתי איזו קבוצה נפלאה של רדיולוגים חכמים ומאומנים היטב יש לנו כאן".
תחביב: "לאחרונה התחלתי להחליק על הקרח. זה התחיל מכך שצפיתי בבנותיי כשהמתנתי להן בזמן שהן נטלו שיעורי החלקה על הקרח. קינאתי בהן ובמחליקים המבוגרים שרקדו והתאמנו שם. אגב, גם בעלי מחליק והוא ממש מעולה".
הנקודה הישראלית: "רוב בני המשפחה שלנו חיים בארץ. אני מגיעה עם הבנות לביקור מדי שנה. אני הכי מתגעגעת לתכונות ישראליות כמו חמימות, אכפתיות וישירות".
איך את מתייחסת למטופלים ישראלים? "מאחר שאני רדיולוגית, איני באה במגע ישיר עם החולים. התיקים הרפואיים אמנם פתוחים בפניי לצורך תיקון הפענוח של ממצאי ההדמיה, אך על פי חוקי הפרטיות איני רשאית ליצור קשר עם חולה בשל היותו ישראלי – פרט שהוא חלק מהמידע הדמוגרפי שלו. לכן אני שומרת לעצמי את המידע שבו אני נתקלת. עם זאת, כשאני שומעת מהמשפחה או מחברים על ישראלי שמגיע ליוסטון, אני עוזרת לו בכל מה שקשור בייעוץ על מגורים, תחבורה, הזמנות לחגים ועוד".
פרופ' גידי קורן
רופא ילדים, מומחה לפרמקולוגיה קלינית ולטוקסיקולוגיה (תורת התרופות והרעלים) בילדים ובהריון. מנהל המחלקה לפרמקולוגיה קלינית בבית החולים לילדים בטורונטו – בית החולים הגדול בעולם לרפואת ילדים, המייסד והמנהל של תוכנית Motherisk, בעל קתדרת מחקר באוניברסיטת אונטאריו המערבית.
בן 62, נשוי זה 40 שנה לד"ר בת שבע קורן, ממובילות הריפוי בתנועה וריקוד בעולם. אב לארבעה (36, 34, 31, 20)
1967. במלחמת ששת הימים שירתתי כחובש קרבי.
1974. סיימתי לימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב.
1975. שימשתי כרופא מוטס ביחידה 669, שבה המשכתי גם כאיש מילואים.
1980. השלמתי התמחות ברפואת ילדים במרכז הרפואי שיבא (תל השומר).
1982. נסעתי לקנדה להתמחות בפרמקולוגיה קלינית בילדים בבית החולים שבו אני עובד היום, שהוא המקום היחיד בעולם עם התמחות מסודרת בתחום. עם סיום ההתמחות, הוצע לי להישאר בסגל בית החולים והאוניברסיטה.
1985. הקמתי את ארגון Motherisk, קבוצת המחקר היחידה כמעט בעולם שחוקרת את ההשפעה של תרופות בהריון על היילוד. מדי יום אנו מייעצים לכ־200 מקרים ברחבי העולם".
1993־2000. ניהלתי את המחלקה לפרמקולוגיה קלינית בבית החולים ובמקביל שימשתי כפרופסור באוניברסיטת טורונטו.
הרופאה הסורית כמעט התעלפה. פרופ' גידי קורן (צילום: צביקה טישלר)
פיתוחים ותגליות: "גיליתי שבאמצעות מדידת תרופות ורעלים בשערם של יילודים אפשר לבדוק אם העובר נחשף לתרופות ולרעלים. ב־1997 גיליתי שתינוקות שעוברים מילה זוכרים את הכאב, ובגיל שישה חודשים הם מגיבים בצורה חריפה יותר לכאב של חיסון שניתן להם. התגלית שינתה כליל את גישת עולם הרפואה לפעולות רפואיות כואבות ביילודים והדגישה את הצורך להפחית את הכאב שלהם ביעילות".
הנקודה האישית: "לפני כ־15 שנה הגיעה אלי לריאיון רופאה סורית מדמשק שרצתה להתמחות במחלקתנו. היא ראתה את הדיפלומות שלי בעברית על הקיר ושאלה בתמימות: 'באיזו שפה זה כתוב?'. "תנחשי", אמרתי והיא חשבה שזו רוסית. עניתי לה: "זה יותר קרוב לסוריה", והיא הציעה איראן. כשעניתי: "יותר קרוב", היא כמעט התעלפה. בסופו של דבר היא בילתה שנתיים במחלקה שלי".
תחביב: "כל חיי היו לי שתי קריירות מקבילות – רפואה ומוזיקה. בישראל הקמתי וניהלתי את להקת האחים והאחיות ("שובי דובי", "אם זר קוצים כואב"), כתבתי עם שלמה ארצי ("פתאום קם אדם בבוקר"), ועד היום כתבתי יותר מ־400 שירים. בבית החולים של טורונטו הקמתי את תיאטרון הדוב, שבו מציגים אנשי הצוות הרפואי פעם בשבוע הצגת ילדים טיפולית שנקרא 'זנבות'. ההצגה רצה כבר 17 שנים ועברה את קו 800 ההצגות".
הנקודה הישראלית: "הגעתי לקנדה בגיל 35 לצורכי עבודה, ולמרות שבמקצועי אני בצמרת – אינני יודע יותר מחמישה שירי ילדות קנדיים ואיני מבין את רוב מה שמצחיק אותם בטלוויזיה. אדם יכול לצאת מישראל, אבל איננו יכול להוציא את הישראלי מעצמו. יש לנו בית בארץ ואנו שוהים בו כמה חודשים בשנה. בנותינו ונכדינו חיים בישראל. אני גם ממשיך ליצור בארץ, ולפני ארבע שנים, כשהלהקה התאחדה, הוצאתי איתם אלבום כפול. בימים אלה מוצגת בארץ הצגת ילדים המבוססת על התקליט שלי ושל שלמה ארצי, 'הטיול לארץ התווים', והחודש ייצא לאור ספר־קלטת חדש בסדרת פיץ העכבר".
איך אתה מתייחס למטופלים ישראלים? "לבית החולים שלנו מגיעים לרוב ילדים חולים מאוד שלא נמצאה תשובה למצבם בארץ. הם זוכים לחום רב וחיבוק מתמיד גם מצד הרופאים הישראלים והיהודים הרבים כאן, וגם מצד הקהילה היהודית החמה של טורונטו".
ד"ר משה פרנקל
רופא משפחה ומנהל רפואי של התוכנית לרפואה משלימה במרכז לסרטן, MD Anderson, בטקסס.
בן 55, נשוי לג'ודי ואב לשניים (26, 18)
1972. למדתי רפואה באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה האקדמית. כרופא צבאי שירתתי בסיני ובשארם א־שייך, ושם למדתי מהבדואים את נושא השימוש ברפואה מסורתית ובצמחי מרפא.
1984. השתלמתי ברפואת משפחה במרכז הרפואי הדסה עין כרם.
1988. נסענו לסנטה פה בניו מקסיקו, שם עבדתי כרופא משפחה וברפואת חירום, ובמקביל למדתי הומיאופתיה.
1992. חזרנו לארץ וגרנו בקיבוץ יטבתה. הייתה לי מרפאה באילת, שבה שילבתי רפואת משפחה עם רפואה משלימה. פרסמתי את הספר "הומיאופתיה בבית ובמשפחה", הוצאת כתר.
1996. עברנו לזכרון יעקב. הייתה לי מרפאה שבה שילבתי הומיאופתיה ורפואה משלימה.
2000. הקמתי את היחידה לרפואה משלימה בטכניון עם ד"ר ערן בן אריה. התחלנו להעביר קורס לרופאים בנושא רפואה משלימה וסרטן.
2003. הוזמנתי על ידי המרכז הרפואי לסרטן, MD Anderson, באוניברסיטת טקסס לעזור להם להכניס את הרפואה המשלימה לבית הספר לרפואה.
2006. הקמתי ב־MD Anderson יחידה לרפואה משלימה, שתיתן ייעוץ למטופלים באילו טיפולים ותוספים כדאי להשתמש במהלך טיפול כימותרפי או הקרנות, מה לעשות לאחר סיום הטיפולים ועוד.
"הרגשתי שחוללתי שינוי". ד"ר משה פרנקל (באדיבות המרכז לסרטן, MD anderson)
פיתוחים ותגליות: "אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך איסוף ועיבוד נתונים לגבי המטופלים שמגיעים אלינו ליחידה. התחושה מעודדת מאוד ומצביעה על כך שהרפואה המשלימה מספקת מענה חשוב בהתמודדות עם סרטן. בו זמנית, אני עובד על שני מחקרים: האחד בוחן את ההשפעה של תרופות הומיאופתיות על תרביות רקמה של תאי סרטן, והשני הוא מחקר משותף עם ד"ר שחר לב ארי מהמרכז הרפואי תל אביב (איכילוב), שעוסק בחולים ששרדו מחלות סרטן באופן יוצא דופן. המחקר מנסה לזהות ולנתח באופן מדעי מה מאפיין חולים אלה, ואני מקווה שבחודשים הקרובים נוכל לפרסם ממצאים ממנו".
הנקודה האישית: "החולה הראשון שהגיע אלי ליחידה היה ילד בן שמונה שסבל מגידול ממאיר במוח והיה במצב סופני. בייאושם, ניסו הוריו כל טיפול אפשרי, כולל שימוש ב־15 תוספי תזונה. הרופאים שטיפלו בו היו חסרי אונים, משום שהם ידעו שמצבו קשה מאוד, ועם זאת, לא יכלו לעמוד בפני ההורים שבאופן טבעי רצו לעשות הכל כדי שיחיה. ישבתי עם ההורים ובמשך שעתיים וחצי הקשבתי להם והבטחתי לבדוק כל אחד מהטיפולים והתוספים שהם השתמשו בהם. כעבור שבוע חזרתי אליהם ופרשתי בפניהם את מה שמצאתי, ותכננו ביחד את הטיפול. למרבה הצער, כעבור יומיים הילד נפטר. שבוע לאחר מכן קיבלתי מההורים מייל שבו הם הודו לי על התמיכה באותם רגעים. האמת היא שלא עשיתי הרבה. בסך הכל הקשבתי להם ובדקתי עבורם את הטיפולים, אבל זה היה בדיוק הדבר שלו הם היו זקוקים. המקרה הזה פתח את הדלת לרופאים נוספים בבית החולים שהחלו לשלוח אלי חולים. זה בהחלט גורם לי להרגיש שחוללתי שינוי במוסד הזה".
תחביב: "לשמחתי, העיסוק שלי הוא גם התחביב שלי".
הנקודה הישראלית: "הישראליות חסרה לי: הבדיחות של הגשש, היכולת ללבוש ג'ינס וסנדלים. יש לנו בית בזכרון יעקב ואנחנו חושבים לחזור לארץ בקיץ הבא. מאחר שבננו התגייס לפני שלושה חודשים, אנחנו נמצאים כל הזמן על הקו ישראל־יוסטון, ואחת ל־3־4 חודשים מגיעים לביקור".
איך אתה מתייחס למטופלים ישראלים? "לא מגיעים לכאן הרבה חולים ישראלים, אבל כשזה קורה, הם תמיד מופתעים מאוד לגלות שב־MD Anderson מדברים איתם בעברית. כשאני רואה ישראלי במצוקה, אני מנסה לעזור בכל מה שאפשר, ובמידת הצורך ליצור קשר עם רופאים בארץ, ומשתדל במה שאפשר לתת להם אולי קצת יותר 'ויטמין P' מאשר לאחרים".
.
