קול השכול הזה
"איפה טעינו?" שאל זאב טנא לפני יותר מ-30 שנה. גם ביום הזיכרון הזה הוא יהדהד את אותה השאלה בטקס הזיכרון העצמאי של עמותת "לוחמים לשלום" בתמונע בתל אביב

זאב טנא הוא לא בדיוק מהסוג ששומר דברים בבטן ומזה שלושה עשורים הוא אומר את מה שיש לו מבלי לייפות את המציאות, בלי להתחנחן, בלי למצמץ. עוד לפני שהאלטרנטיבה ידעה שהיא כזו, טנא כתב לה שירים. גם היום, סביר להניח, שהוא יקפיץ לכם את הפיוזים אבל באותה הנשימה ייאלץ אתכם לחשוב. ממש כמו אז, כשפרצה מלחמת יום כיפור והוא השליח בהמון המתלהם את "איפה טעינו", משירי המחאה הראשונים שנכתבו בתוך מדינה שטיפחה ועדיין מטפחת בקנאות את הקונצנזוס והגאווה הלאומית.

 

הערב (ב'), בתיאטרון תמונע בתל אביב, הוא יעמוד על הבמה לצדם של אמנים, אנשי רוח, בני משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות ולוחמים שהתפכחו והחליטו שהגיע הזמן להניח את הנשק. כשטקסי הזיכרון המרכזיים יערכו בבירה וברחבי הארץ, בתמונע יתקיים זו השנה הרביעית ערב זיכרון עצמאי של תנועת "לוחמים לשלום" שנותן מקום לשיח שונה מזה שעוטף בדרך כלל את השכול ומדבר בשם הקולקטיב. זו למעשה בדיוק הסיבה שטנא, אופוזיציונר חסר תקנה, נמצא שם.


טקס יום הזיכרון של "לוחמים לשלום" (צילום: שחף active stills)

 

"יש רוח של מחשבות אחרות וממרחק הזמן, כשמתבוננים במתרחש בדיעבד, רואים את השפעות המחאה. תנועת המחאה בישראל איטית כי המדינה הזו נולדה במזל שור והיא עקשנית וקשה להזיז אותה מעמדותיה ועל כך היא משלמת מחיר כבד, ובכל זאת היא נעה בזכות השוליים הבועטים", הוא אומר ומודה, "לי, באופן אישי, אין דרך אחרת מלבד המחאה. היצירה שלי היא אני והתחלתי ליצור מתוך תובנה שאני מספר את הסיפור האישי שלי וחופר בתוכו. הסיפור שלי ארוג בתוך הסיפור הלאומי ומה שיש לי לומר קשור גם למקום הזה. השאלה האם אמן צריך להיות מעורב פוליטית לא רלבנטית לגבי כי אמנות בשבילי היא חופש ביטוי ובחירה. אני עם הבחירות שלי שלם".

 

"זעקת מחאה לא הולכת עם הזרם"

לא הרבה השתנה מאז אותו שיר שֶבר שכתב לאושיק לוי. "תמיד אחרייך באש ובמים/ חנקנו דמעה וחרקנו שיניים/ ידענו שעוד עוד יבואו ימים/ עכשיו יש כאלה שלא בטוחים/ אז איפה טעינו? מה עשינו רע? למה אנחנו לא מוצאים תשובה?", צעקו המילים שלא איבדו את הרלבנטיות שלהן גם היום. וכן, הוא מודה, יש משהו מתסכל בכל השנים שעברו ובמציאות קיומית שמשמרת את אותן האכזבות, אותם הלבטים, הטעויות והפערים בין החלום שהיה למציאות הקיימת.

 

"לפני שש שנים בערך הוספתי לשיר הזה בית שעונה על השאלה. הבנתי שאף אחד לא רוצה לומר בקול איפה טעינו. רציתי להבהיר שהטעות היא בכך שלא התייחסנו אל הפלסטינים שחיים פה וממש כמונו רוצים גם כן לטעום את החלב והדבש", הוא אומר ומרחיב, "לא התייחסנו אליהם ועדיין אנחנו לא מתייחסים אליהם כאל שווים. הם יושבים לצדנו על אותה אדמה מחכים לאותו הגשם וסובלים מאותו השרב, ומגיע להם בדיוק כמונו. לא מגיע לנו יותר כי אנחנו פשוט יותר חזקים או יותר צודקים או בגלל שיש לנו אלוהים שאולי ציווה לנו את הארץ או אולי לא. אין שום סיבה שמצדיקה את היוהרה הזו".


טקס יום זיכרון ממלכתי. "לא מדבר אליי" (צילום: רויטרס) 

 

אז טנא בדרכו של טנא בוחר באופן טבעי באלטרנטיבה, במחשבה שמוצאת את ביטויה מחוץ לקונצנזוס, בשוליים: "זעקת מחאה לא הולכת עם הזרם ואין מטרה יפה ונכונה יותר מזו של לוחמים בעבר שהבינו שבמבחן התוצאה המלחמה אינה פתרון ואין לה את היכולת לשנות או להוביל אותנו קדימה".

 

אתה חושב שטקסי הזיכרון הרשמיים פשטו את הרגל?

 

"אני לא יודע. אליי זה לא מתחבר. אני את החבר הטוב ביותר שלי איבדתי במלחמה המיותרת בלבנון. עכשיו יש קונצנזוס על כך שזו היתה מלחמה מיותרת אבל אז דיברו איתנו במשפטים כמו 'במותם ציוו לנו את החיים'. יש הרבה שנלחמו וזכו לעיטורי גבורה ואיבדו את חייהם באקטים הרואיים מרהיבים שמחזקים את האמונה שאין דרך אחרת וצריך להיות חזקים וצריך להמשיך את מורשת הגבורה, אבל כשאני עוצם את העיניים וחושב על הנופלים, כל מה שאני חושב עליו זה זכרו של חבר שלי שנפל סתם. אני לא יכול שלא לשאול אולי יש דרך אחרת ושאולי מספיק עם השכול המזוין הזה. די עם כל השכול הזה. כמה עוד אפשר לספוג?"

 

טנא עושה ספירת מלאי: "אני בן של ניצולי שואה כך שיש לנו את מלחמת העולם, מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת סיני ועוד מלחמה ועוד מלחמה וזה לא נגמר. צריך להפסיק את זה וגם אם כוחותינו דלים, גם אם מעטים מאוד עושים את עבודת הקודש בשטח, אין דרך אחרת. אנחנו לוקחים צ'אנס ויוצאים למלחמות קיום חדשות לבקרים. למה אנחנו לא לוקחים צ'אנס ויוצאים לשלום קיומי חדש, מה קרה?"

 

בדרך לאבדון

בערב ב"תמונע" הוא יקריא שיר שמוקדש למשה סלע, חבר שנהרג במלחמת לבנון הראשונה. המילים הפשוטות לכאורה מטרידות: "יש כאלה שמאבדים עין במלחמה/ יש כאלה שמאבדים יד במלחמה/ יש כאלה שמאבדים רגל במלחמה/ יש כאלה שמאבדים אח במלחמה/ יש כאלה שמאבדים אבא במלחמה/ אבל אני שיחקתי אותה/ אני רק את החבר שלי איבדתי במלחמה/ יש כאלה שמאבדים ארץ במלחמה/ יש כאלה שמאבדים תקווה במלחמה/ יש כאלה שמאבדים את עצמם במלחמה/ יש כאלה שמאבדים את האלוהים שלהם, בית, חום, אהבה, עין, רגע, מעיים, ידיים, לב, אהבה/ אבל אני שיחקתי אותה/ אני רק את החבר שלי איבדתי במלחמה".

 

קשה להתווכח עם רגשות באופן כללי ועם אובדן באופן ספציפי וטנא משתמש בזה היטב. "יש תובנות כאלה שמתגלות לך פתאום בשירים. משום מקום נופל עליך רעיון עמוק והוא מקברי, חזק ומדויק. כמו עם 'שלא תדע עוד צה"ל' שכתבתי או בשיר הזה שאי אפשר להתעלם ממנו. משה היה סגן אלוף מעוטר בצנחנים. הוא התפוצץ בלבנון. עלה על איזה מוקש בסוף המלחמה ואז בום הכל נגמר. בשלושים למותו דקלמתי את השיר 'אלוהים אוהב מלאכים'. כשמלאו עשר שנים למותו דקלמתי את 'תחת חול רך' שבו הוא מוזכר מפורשות והשיר הזה שנקרא 'חבר' הוא מר וכואב במיוחד".

 

אז מוזיקה בשבילך היא כלי להעברת מסרים, להתנגחות עם המציאות?

 

"עשיתי את הבחירה שלי ליצור והיא באה ממקום מאוד עמוק. התחלתי ליצור

בגיל מבוגר אחרי שנים של שתיקה. כשזה התפוצץ, כל הפנים יצא החוצה, התסכול הפרטי, התסכול מהחיים פה. ליצור בשבילי זה להיחשף ואני מנצל את היכולות שהתברכתי בהן כדי לבטא את עצמי בצורה די מדויקת על הבמה, כדי להוביל דרך שאני מאמין בה.

 

"אני בטוח שיש הרבה שחושבים כמוני ולא אומרים את הדברים. אני לא מעמיד את עצמי במקומו של איש, זו בחירתי וזה החופש האמנותי שלי. אני משער שאמן שמכר 100 אלף עותקים מהאלבום האחרון שלו בחברת התקליטים יגידו לו: 'בחייך אל תלך רחוק מדי, אל תגזים עם הפרובוקציות, תיזהר'. אני לא שם. אני אומר מדויק וחד את מה שיש לי על הלב ומקווה שזה יחדור לכמה שיותר לבבות. כי לשכל זה לא חודר שהקו שבו אנחנו הולכים מוביל לאבדון. בתנועת 'לוחמים לשלום' הבינו שהכיוון הזה מוביל לעוד קורבנות, עוד אבידות, עוד שנאה ועוד משקעים ומה זה עוזר? עוד מתים מפה ומשם. לאן זה מוביל? ליברמן מצד אחד והחמאס מהצד השני. אני לא יכול לשבת ולשתוק מול זה אני חייב לקוות שמשהו ישתנה".

 

  • טקס יום הזיכרון העצמאי של תנועת "לוחמים לשלום", 21:00, תיאטרון תמונע, ת"א. כניסה חופשית

 

    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה קול השכול הזה
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ראיון
    טנא. אין דרך אחרת מלבד המחאה
    צילום: עפרה טנא
    לוחמים לשלום בהפגנה
    צילום: שחף active stills
    7 לילות
    ynet ספיישל