ג'ון גרישם הישראלי?

כך הכל התחיל; ליעד שהם חזר לארץ לאחר שסיים תואר שני במשפטים ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס", וכצפוי התחיל לעבוד כעורך דין. בגיל 26 הוא ישב במשרד מוקף בקלסרים, כל העתיד עוד לפניו, ומה שהוא בחר לעשות זה דווקא לחשב את השנים שנותרו לו עד הפנסיה.

"בלילות כתבתי על בלוק נייר צהוב חוויות שחוויתי בתור סטודנט ישראלי בלונדון, ובעיקר על מה שגיליתי שם באנגליה שעושה אותי ישראלי. לא קיבלתי החלטה מושכלת לכתוב ספר, אבל ככל שנערמו הדפים הבנתי שזה מה שאני עושה".  ומה שהוא עשה הפך לספר "לונדון בפיתה". בכל אופן, פגישה עם סופר המתח אמנון ז'קונט גרמה לו ללעשות פרסה לעבר ז'אנר המתח, ו"משחק הראיות" שיוצא עתה בזמורה ביתן, הוא כבר ספרו השביעי.

שהם. לא תכנן בכלל לכתוב מתח (צילום: אבי הראל)

במרכז העלילה עומד אורי דולב, שופט בית משפט מחמיר ביותר, המאמין שכל מי שמי שמגיע לעמוד בפניו - סיכוייו להיות חף מפשע קלושים. כשהוא עצמו מורשע ברצח וראיות המוכיחות את אשמתו נאספות סביבו, כל שנותר לו הוא לראות כיצד גלגלי הצדק דורסים גם אותו.

שהם, 37, נשוי לאסנת, אבא לרונה, גר בצפון הישן של תל אביב, לא מפסיק להתעסק עם העולם ממנו הוא בא, ויש לו כמובן לא מעט ביקורת עליו, אבל היא נשארת בתוך הגבולות המסומנים. "נדמה לי שגם שוטרים או אנשי משפט לא משלמים מחיר אישי על טעויות שהם עשו. אני גם לא כל כך בטוח שהם בודקים את עצמם לאחר שמתגלה טעות. בכל זאת, זה לא מאפיין ייחודי של המערכת המשפטית. אנשים לא אוהבים לקבל ביקורת, ובטח לא להודות בטעויות שהם עשו".

אז איך הוא משלב בין עריכת דין לכתיבה, איך בכלל שני העולמות האלה נפגשים? "יש לכתיבה חלק מאוד משמעותי ומרכזי בחיי, ואני מקדיש לה הרבה מאוד זמן ומחשבה. מרגע שנולד במוחי רעיון לספר אני מרגיש כמו נוסע ברכבת אקספרס שעוצרת רק בתחנה האחרונה - מועד פרסום הספר. ככל שהעלילה מסתבכת, מקבלת תפניות והמתח גובר, אני נקשר יותר לדמויות. קם איתן בבוקר והולך איתן לישון. לא יכול בלעדיהן, חייב לדעת מה היה הסוף איתן".

מתוך המערכת - מול המערכת

בשלושת ספריו האחרונים מעביר שהם את הדמויות הראשיות ממקומן הבטוח תחת הגלימה השחורה, אל מאחורי הסורגים, ומסביר כי הבחירה בגיבורים שהם בעלי רקע משפטי (מתמחה, עורך דין, שופט) נובעת מכך שיש עוצמה סיפורית גדולה יותר כאשר מישהו מתוך ה"מערכת" מוצא את עצמו מול ה"מערכת".

בית המשפט, לא מה שחשבתם? (צילום: גיל יוחנן)

כמו כן, בגלל השכלתם של דמויותיו יש להן כלים להתמודד עם מה שקורה להם, או יותר נכון - יכולת לקבל באופן עצמאי החלטות. גיבור שאינו בעל השכלה משפטית, שנקלע לסיטואציה בה הוא חשוד בפשע, יהיה מאוד מושפע מיועצים שילחשו באוזנו ויסבירו לו את המציאות החדשה אליה נקלע. המשפטן יכול לגלות יותר עצמאות".

חוץ מהאירועים, האם האופן בו תיארת את המשטרה בספרים הוא מדויק? 

אתה מכיר באופן אישי סיפורים על שופטים או עורכי דין שהועמדו לדין בגין עבירות חמורות?

גיבורים, לא גיבורי על

בניגוד לאחרים, שוהם לא רואה את עצמו כמי שבא להעביר מסרים או ביקורת כנגד המערכת, ולהראות כי יש כאלו שאולי נמצאים מעל החוק. "אני לא חושב שהגיבורים שלי הם מעל החוק, או חושבים שהם מעל החוק. כל שלושת הגיבורים נקלעו לסיטואציה טרגית מבחינתם. כל עולמם השתנה בין רגע, והם נאלצו להלחם על חפותם ועל חייהם במידה מסויימת. המצב הקיצוני שבו הם נמצאים דחף אותם לעשות דברים שלא היו עושים במצב רגיל".

שוהם מתעקש שסך הכל גיבוריו הם אנשים רגילים, לא גיבורי-על, ואולי אלו הנסיבות שמוציאות מהן לפעמים את המיטב האנושי. "האישיות שלהם לא משתנה, הם לא מגלים כוחות על טבעיים וכישורים שהם אף פעם לא ידעו שיש להם".

בכל אופן, לעיתים נראה מבחוץ כי כתיבת ספר מתח היא סוג של שטאנץ, משהו שנעשה לפי מתכונת

 קבועה, אבל זה רק נראה כך. שוהם כמובן מתנגד לכך בחריפות. הוא עובד בצמוד עם אותו אמנון ז'קונט שעורך את ספריו, ותמיד שומע עצות מועילות מכמה שיותר אנשים. "אחת הבעיות בכתיבת ספרים בכלל וספרי מתח בפרט הוא מה שקרוי 'נקודות עיוורות' - דברים שאתה ככותב יחיד שמעורב מאוד בעלילה לא רואה".

לשאלה כמה הוא מביא מעצמו לתוך הדמויות הוא משיב: "אני מניח שבכל אחד מהגיבורים יש משהו ממני, זה בלתי נמנע. יחד עם זאת, אני ממש נאבק בכך ומנסה להפחית את ההשפעה שלי על הדמויות עד למינימום. לדמויות צריכים להיות חיים משלהם, אופי משלהם, אחרת כל ספר ייראה אותו דבר. כמו כן, לפעמים אני מרגיש פיזית את הלחץ שהם מרגישים. אז אני ממש לא רוצה לחיות או לעבור את מה שהם עוברים".