הללויה

לאונרד כהן יגיע לישראל בסוף ספטמבר, להופעה אחת ויחידה באיצטדיון רמת גן. זה יהיה סופו של סיבוב הופעות שהתחיל ממצוקה כספית (ב־2005 שב כהן מכמה שנים של התבודדות במנזר בודהיסטי, וגילה שהמנהלת האישית שלו מעלה בכספי הפנסיה שחסך ורוקנה לו חמישה מיליון דולר), אבל נגמר בהיסטריה חובקת עולם ובכמעט 100 הופעות סולד־אאוט בתוך שנה.

בינינו, נראה לי שכהן חייב למנהלת הפושעת שלו זר פרחים גדול ובונבוניירה: המעילה שלה הכריחה אותו לצאת שוב לדרכים, הפגישה אותו מחדש עם הקהל הוותיק, עשתה לו היכרות עם דור חדש לגמרי של מאזינים - והביאה לו עדנה מאוחרת שספק אם היה זוכה בה אלמלא נשדד. וזה בלי שדיברנו על הזינוק המחודש במכירות האלבומים ובהשמעות, והמעמד המשוקם של מי שכבר נמלט מאורות הבמה אל חשכת המנזר. כהן בן ה־75 הכריז שיפרוש בתום הסיבוב הזה, כך שההופעה אצלנו תהיה כנראה האחרונה בחייו. אם הוא היה מתייעץ איתי, הייתי מציע לו לא להיות כל כך החלטי ולסגת באלגנטיות מכל העניין. לא מההחלטה להופיע בישראל חלילה, אלא מכל סיפור הפרישה, ולא רק בגלל ההצלחה הגדולה: לא יעזור, זה פשוט בלתי נסבל שלאונרד כהן הגדול עומד לחתום את הקריירה שלו על כר הדשא של נבחרת ישראל בכדורגל.

"מישהו ראה את השיניים שלי?"

עניין הווניו הדאיג אותי במיוחד אחרי שצפיתי בדי.וי.די החדש של כהן, שמתעד הופעה מוקדמת מאותו סיבוב. גם כאן לא מדובר באירוע אינטימי במיוחד - ההופעה התקיימה וצולמה ביולי שעבר באולם O2 בלונדון, מול קהל של 20 אלף איש - אבל כהן מצליח באורח פלא לייצר בו תחושת קרבה שמחזיקה היטב במשך יותר משעתיים לא קלות. האם הקסם של כהן יעבוד גם ברמת גן, מול קהל בכמות כפולה מזאת שנדחסה לתוך ה־O2? לגמרי לא בטוח. אבל זה לא באמת משנה, אני אהיה שם בכל מקרה.

צריך לשמוע את הדממה המוחלטת שמשתררת באולם הענק בשירים כמו "סוזאן" או Who By Fire כדי להבין כמה כריזמה יש ליהודי הקשיש הזה, שעומד על במה די ריקה, בלי תפאורה, כמעט בלי לזוז, כשאת פניו מסתירה רוב הזמן מגבעת גדולה. צריך לשמוע את השאגה הגדולה שעולה מהאולם כשהוא מגיע לשורה "נולדתי עם המתנה של קול מוזהב" כדי להבין כמה הקהל הזה התגעגע אליו כל השנים האלה. ובעיקר צריך לראות את הניצוץ בעיניים של כהן עצמו ברגעים שהוא מסיר סופסוף את הכובע, כדי להבין כמה הוא נהנה, ועד כמה הוא מופתע ונרגש מקבלת הפנים הזאת.

גם לכהן יש כמה הפתעות בשרוול. הגדולה שבהן היא כמה הוא מרבה להתלוצץ עם הקהל, בעיקר על חשבון עצמו: "כשהייתי כאן בפעם הקודמת הייתי רק ילד בן 60 עם חלום משוגע", הוא אומר לפני There Ain't No Cure For Love. "מאז לקחתי הרבה פרוזאק, פקסיל, וולבוטרין, אפקסור, ריטלין, פוקלין. גם התעמקתי בלימוד פילוסופיות ודתות, אבל כלום לא עזר: העליצות שלי המשיכה לבקוע דרכן". לא סתם קוראים לו "לני הצוחק".

אני אומר את זה בזהירות, כי האטרקציה של לראות את כהן בלייב חזקה מכל שיקול הגיוני, אבל יש מצב שתיהנו יותר מלצפות בו בדי.וי.די הזה מאשר להידחק עם 40 אלף ישראלים בשערים של איצטדיון רמת גן כדי לראות אותו ממעלה היציעים וממרחק 200 מטר. ובכל זאת, אם הדי.וי.די הזה הוא איזשהו קנה מידה למה שצפוי לנו בסתיו הקרוב, כהן כבר יכול לבנות על החצי־אלפייה שלי.

• לאונרד כהן, Live in London 
  

הדאבז באים ממנצ'סטר. כבר טוב. יש להם צליל תעשייתי חזק, שירים טובים, אחלה גיטרות, את השמות הנכונים ברשימת הקרדיטים ואימג' נטול־זוהר שחובבי אינדי מתים עליו. אז למה אני לא? כנראה בגלל שלמרות כל ההצגה הזאת, בעצם אין פה הרבה יותר מעוד רוק שגרתי. אמנם עשוי היטב, אבל לא מאוד מיוחד.

• דאבז, Kingdom of Rust
  

לפני כמה חודשים נכנסתי חזק באן.אם.סי בגלל האריזה המחודשת והלא מכובדת שעשו שם לכמה אלבומי עבר. עכשיו מגיעה הגירסה החדשה של "באופן קבוע וחד

 פעמי", אלבום לייב של יוני רכטר ויהודית רביץ מ־1978, ומוכיחה שאפשר גם אחרת: חוץ מהוצאה מושבחת־סאונד של האלבום המקורי המעולה, יש בה גם חוברת נאה עם הקדמה של יוני רכטר, גם די.וי.די של המופע עצמו (שצולם בשעתו לטלוויזיה), ואפילו שני קליפים של הערוץ הראשון לשני שירים נוספים. ככה צריך.

• יוני רכטר, יהודית רביץ, באופן קבוע וחד פעמי
  

פי. ג'יי הארווי פרצה משומקום באמצע הניינטיז עם שני אלבומים מצויינים, Dry ו־Rid of Me. טוב, אז אחד ממש מעולה ואחד טוב מאוד פלוס. על כל פנים, מאז היא הפכה למעין כוהנת אינדי שכל דבר חדש שלה זוכה מיד בשבחים אוטומטיים. אבל אם להיות לגמרי כנים, היא מעולם לא חזרה באמת לשיאים מפעם. גם לא באלבום החדש שלה ושל ג'ון פאריש, המפיק שהולך איתה עוד מהימים הטובים ההם.

• פי. ג'יי הארווי וג'ון פאריש, A Woman A Man Walked By
  

האוסף הנוכחי של ריי צ'ארלס הוא סנונית ראשונה בסדרת הדפסות מחודשות לאלבומים המקוריים של האיש, אבל פרט לעובדה שיש בו גירסאות סאונד משופץ

 ל־21 קטעים - עשרה מהם בקלות בין להיטיו הגדולים - הוא לא באמת עולה או נופל בהרבה מאלה שקדמו לו. אם כבר יש לכם בבית לקט כלשהו של צ'ארלס, אין סיבה שתרוצו לרכוש דווקא את האוסף הזה. אם לא, הגיע הזמן שיהיה לכם.

• ריי צ'ארלס, Genius: The Ultimate Collection