ויתרתי על האופציות (והמיליונים) - אבל זכיתי בשלווה

שמעת את הסיפור על ההוא שעובד בחברת ההיי־טק וויתר על האופציות?” צחקק הבחור בזולה שלידי לחברו הטוב בחודש מאי האביבי של שנת 2000. ”האידיוט עובד בכרומטיס, החברה ההיא שנמכרה עכשיו במיליארדי דולרים וכל העובדים שלה הפכו למיליונרים בן לילה”, המשיך הקול מלא הצהלה לחרוץ סדק בשלוותי. ”והוא, הגאון, ויתר מראש על האופציות כדי לא לעבוד שעות נוספות כמו כולם. תאר לך איך הוא מרגיש עכשיו”.

יכולתי לספר לצוהל ההוא בדיוק איך ההוא מרגיש עכשיו. ”ההוא” הזה היה אני. זה שיושב לא הרחק ממנו במסעדת החוף של ראס אל־שטן בסיני, ושומע איך הסיפור שלו הפך לאלגוריה על החמצה, על הזדמנות מפוספסת, על אידיאלים ששווים כקליפת הבמיה שנשארה מיותמת בצלחתי. איבדתי את התיאבון, איבדתי גם סכום כסף מפואר בפוטנציה. אבל היום אני יודע לומר שלא איבדתי את עצמי.

החיים בבועה

שנת 2000 הייתה מהשנים היפות שראתה תעשיית ההיי־טק הישראלית. סטארט־אפים צצו כפטריות דיגיטליות אחרי מבול של קרנות הון, ואזורי תעשייה אוכלסו במשרדים מפוארים ומפנקים של חברות הזנק ישראליות. מי שלא היה בהיי־טק נזנח מאחור בעולם האנלוגי. תחושת אופוריה בינארית שרתה מעל תקתוק של אלפי מקלדות מחשב ברחבי הארץ. נדמה היה שחוסר הוודאות היחיד ששרר אצל עובדי ההיי־טק הישראלים נבע מהשאלה מתי יהפכו לבעלי אופציות עשירים? התחושה הקולקטיבית הייתה שהנה, זה ממש מגיע. עוד רגע.

התחושות האלה היו זהות אצל כל מי שאייש קיוביקל (תא משרדי) בחברות הזנק בישראל. בעיניי היה מדובר בשקר אחד גדול. כמי שעבד באותם ימים בחברת תמיכה חיצונית, הבטתי באומללותם של עובדי ההיי־טק. האנשים האלה עבדו בטירוף כאילו אין מחר. ובשביל מה: הסיכוי לעוד ג’ובה בכיס? לסטטוס גבוה? לי זה נראה ריק מתוכן. אני בעד עבודה מאומצת ודבקות קולקטיבית במטרה, אבל רק אם זו נעשית בשם שאיפות גדולות יותר מהון אישי ואגו.

עבדתי אז עם עשרות חברות ובכל פעם שנכנסתי לאחת מהן חטפתי מהלומת דה ז’ה וו. הכל נראה אותו הדבר: התאספויות המטבח המפנקות עם מכונות האספרסו שלחשו על עתיד טוב יותר, הרכבים הצמודים שלא עשו עניין מהקילומטרז’ היומי, מרתון הטיסות לחו”ל וצבירת הנקודות שביניהן, שיחות המסדרון על שוויין הווירטואלי של האופציות וכמובן – שעות העבודה. כיועץ חיצוני ששמר בקושי על שפיות שעות העבודה שלו עצמו הייתי עד למתכנתים שנמנמו בצהריים על פופים, מנסים להשלים שעות שינה. ראיתי מהנדסי חומרה בעלי משפחות שעובדים משש בבוקר ועד 2:00 לפנות בוקר ומסתובבים במשרדים בעיניים טרוטות. חבר טוב שלי ועמית לעבודה היה מכנה אותם ”עבדים מודרניים”, או כפי שהגדיר זאת: זמנים מודרניים דורשים עבדים מודרניים עבור אצולת ממון מודרנית. לא התווכחתי איתו. האמת, כמתבונן מהצד די הסכמתי עם הקביעה שלו שעובדי היי־טק הם כורי מכרות עכשוויים, שפותו בשלל כלים מפנקים אל תוך מלחצי עבודה שוחקים.

ענן האופציות ריחף במשרדים המהודרים, ואני תהיתי לעצמי מה הטעם לשעבד את עצמך לעתיד של הבטחות, כשהכאן והעכשיו נזנח לחלוטין? האם אלה הם החיים?

החיים הם פינג פונג

אלא שבשנת 1999 הכאן והעכשיו הוביל אותי לאחת מהחברות האלה. החלטתי לשנות כיוון ולנסות משהו קבוע. האמנתי שאוכל לשמור על עצמי אל מול הלחץ העצום שמופעל על עובדים בחברות מסוג זה. שולחן הפינג פונג של חברת כרומטיס הוא זה שעשה את ההבדל. כחובב פינג פונג נלהב לא יכולתי לעמוד בקסמו. כרומטיס של סוף 1999 הייתה מקום עבודה מלהיב, עטור כישרונות ועמוס בהתלהבות של העובדים. לנוכח המפגשים טרוטי העיניים שהיו לי עם אנשי האופציות, החלטתי לשמור על זהירות ולעבוד באופן שהוא נטול אופציות אך שפוי מבחינת שעות עבודה. ההסכם שלי עם כרומטיס גרס שאני לא אעבוד שעות נוספות על חשבוני, ובתמורה גם לא איהנה מאופציות.

סגנון החיים המתוכנת הזה של קימה־פקקים־עבודה־עבודה־עבודה־עבודה־שינה פשוט לא התאים לי. ”עסקה מצוינת עשיתי פה”, חשבתי לעצמי בעודי עוזב את משרדי החברה מדי יום בשש בערב, משאיר מאחוריי את תקתוק המקלדות ואת האנשים שיודעים שלא ייצאו משם לפני עשר בלילה. כשיצאתי ריחמתי עליהם, ועל עצמי, על כולנו. לכודים בהבטחה הקפיטליסטית הריקה, באשליה על העושר והאושר שממתינים להם מעבר לפינה. אלא שבמאי 2000 הם ריחמו עלי.

באחד הימים הבהירים של טרום הקיץ התבשרנו, העובדים וביניהם אני, על מכירת החברה לענקית התקשורת לוסנט בעסקת המכירה הגדולה בתולדות הכלכלה הישראלית – 4.5 מיליארד דולר. עובדי כרומטיס הפכו למיליונרים בן לילה. למעט אני. ההוא שוויתר על האופציות שלו. כדי לא להתמודד עם המבטים מלאי הרחמים שתלו בי אנשי החברה נמלטתי לחופשה בסיני. שם, על חוף הים בין המדבר לכחול המים, התברר לי שכל החלטה מציעה לך גם הזדמנות להתמודד עם עצמך.

(צילום: ינאי יחיאל)

הסטארט־אפ של החיים

יש רגעים בחיים שההחלטות שלך נראות רעות מאוד. אותו יום בסיני נראה כזה. אבל עם הזמן דווקא למדתי שלהקשיב לעצמך, ללב, לנפש, זאת הפעולה הכי נכונה שאפשר לעשות. לרגע אחד אני לא מצטער על אותה החלטה. היא הבדילה אותי מהעדר, סיפקה לי אמונה בערכים שעליהם גדלתי, והוכיחה לי שעבודה - ולא משנה מה היא מבטיחה לך - היא ממש לא תמצית החיים. ושיקפוץ לי א.ד. גורדון. היא גם העמידה אותי מול השאלה מה בעצם אני מבקש בחיים, מהם החיים וכיצד צריך לחיות אותם.

התברר לי שאין עבודה שתגרום לי לוותר על התחושה שאני חי. גיליתי שתחושת הזמן נתפסת במוח בהתאם לפעולה שאתה נוקט. שגרה לא ממש נרשמת במוח ולכן זמן השגרה מעניק לאנשים את התחושה שהזמן טס. ממה כן מתרגש המוח? שינויים, אפילו קלים שבקלים, פשוט משום שככה הוא יודע שהוא חי.

לא הרבה אחרי כרומטיס מצאתי את עצמי חי חיי נזירות, על סף פשיטת רגל, אבל מאושר מעוצמתם, מהשקט ומהעומק שלהם. אז, בסיני, חזרתי למקום שבו אני שואל את עצמי איך ייתכן שככל שאני עובד יותר, אני מרוויח פחות: גם מבחינה כלכלית (משום שההוצאות הן בהתאם לרווח), גם נפשית, רוחנית, חברתית, זוגית וקוסמית. החוויה שלי בטח לא נכונה לכולם, אלא שבמקרה שלי למדתי שאני זקוק לעבודה שמשאירה מקום ליצירתיות, לאינדיבידואליות, לאדם ולחיים. בהיי־טק למדתי שכמעט אף אחת מהתכונות האלה לא שם. עכשיו אני בעיתונות.

אחרית דבר: הבועה מתפוצצת

עברו כמה חודשים עד שעזבתי את כרומטיס. על הנייר היו העובדים מיליונרים, אבל רק ההנהלה הבכירה הייתה יכולה לממש את האופציות מהעסקה. שנה אחרי שעזבתי, לוסנט (הרוכשת של כרומטיס) סגרה את החברה. זה לא שלא עשו בכרומטיס דברים טובים, אלא שאיך שהוא הם הסתיימו כסמל לחיי קורבן הדוט.קום. כשהתנפצה הבועה, ואיתה נסגרה כרומטיס, האופציות שבידי העובדים היו שוות כמעט את מחיר הנייר שעליו נדפסו. למעשה, אני מכיר עובד אחד שעדיין מחזיק בהן היום, בתקווה שיום אחד יהיו שוות מה שהיו שוות אז. זה לא קרה. זה כנראה גם לא יקרה. אבל זה בטח גם לא יוציא את הרוח מהמפרשים של מאות אלפי עובדי חברות הזנק, שחוזרים על אותה רדיפה אחרי הבטחה, שלא בטוח שהמחיר שהם משלמים עליה שווה אותה בכלל.

היועץ הרוחני: מציאות זה משהו שאפשר להמציא

מה חושב ניסים אמון, מדריך הכשרה למטפלי טרילותרפיה, שיטה המתייחסת לשלוש דמויות שונות בתוכנו – הראש, הרגש ובעל הבית, על ההחלטה של איתי

לעבוד בחברת סטארט־אפ יכול להיות דומה להשתתפות בתוכנית ”האח הגדול”. אתה נמצא עם אותם האנשים כל הזמן, מבוקר ועד לילה, באותו הבית. אתה בקושי רואה את המשפחה. אתה חולם לזכות בפרס כספי גדול. כל מי שמסביב נמצא באותו הקונספט והמציאות הזמנית הופכת להיות האמת היחידה שיש. אתה מוותר על עצמך כדי להיות חלק ממשהו גדול יותר. אתה אוכל סושי, משחק פינג פונג ובטוח שכל העולם מעריץ אותך. אחר כך, בדיוק כמו ב”אח הגדול”, גם זה נגמר פתאום בהדחה אישית או בסיום העונה. ואז לוקח לא מעט זמן לחזור ולהשתקם בתוך המציאות הרגילה, הקודמת, האנונימית וחסרת התהילה.

איתי להט ניסה לשלב ולמזג בין שני העולמות בו זמנית: לעבוד בסטארט־אפ כאילו היה זה רק מקום עבודה, להיות בתוך מציאות קולקטיבית ולשמור שלא ללכת בה לאיבוד. מתברר שזה לא כל כך פשוט וההתנגדות הקיפה אותו מכיוונים שונים, מחברים לעבודה וגם לא מעט מתוכו פנימה. הראש שלו עצמו רצה להיות כמו כולם והטיל ספק בדרך שנבחרה.

הדרך הרוחנית היא אכן להקשיב לראש, אבל לקחת את ההחלטה ממקום אחר. אתה הוא לא הראש שלך, אמר הבודהה, אתה הוא רק המארח של המחשבות, זה ששומע אותן. אבל המנהיגות צריכה להיות שלך. הראש נסחף בקלות אחר הקולקטיב אנקונצ’נס (קארל יונג), אבל רק אתה תוכל למצוא את הדרך הנכונה לך.

שאלה: האם יכול להיות שכולם טועים ורק אני צודק?

תשובה: יכול להיות, ואף סביר בהחלט.

כל אחד צריך להמציא את המציאות שלו ולנהל את חייו בצורה הכי יפה שאפשר, ולא לשכוח לצחוק וגם ליהנות מהמסע.

יועצת הקריירה: מציאות זה משהו שאפשר להגמיש

מה חושבת מיכל עמרי גרין, יועצת אישית בהתפתחות ושינוי קריירה, ויועצת לארגונים בנושא הסדרי עבודה גמישים, על ההחלטה של איתי

סיפורו האישי של איתי הוא דוגמה לקולות הנשמעים יותר ויותר בעולם העבודה הפוסט מודרני. בשנים האחרונות הולכים ומתרבים המקרים של עזיבת מקום עבודה לטובת עיסוק אחר, בעיקר בתחומים כמו היי־טק או עריכת דין, שבהם הגבולות בין העבודה לתחומי חיים אחרים מטושטשים מאוד. התנאים במקומות העבודה האלה נפלאים, אבל תופעת הלוואי הקשה: עומס שעות עבודה אדיר היוצר קונפליקטים בין הבית לקריירה, בין העבודה לחיי הפנאי ובין העבודה לתפקידים אחרים. המסירות לעבודה והשעות הארוכות אינן מאפשרות לחיות חיים מלאים ומאוזנים, ועל פי עדויות מחקריות אף גורמות לשחיקה, למתח, לחוסר סיפוק ולדיכאון.

סיפורי חיים כמו הסיפור של איתי הם הסממנים הראשונים המעידים על תחילתו של שינוי בהגדרה של ”הצלחה בקריירה”. אנשים חדלים להגדיר הצלחה בקריירה רק במונחים של כסף ועוברים להגדרה המתמקדת יותר בתכנים פנימיים, כמו צורך במימוש עצמי, איזון בין תחומי החיים ומציאת אתגר ומשמעות בעבודה. החוקרות סאליבן ומניירו, הבאות מתחום הניהול, מסבירות את הצורך בהגשמה אישית כצורך להיות אמיתי וכן עם עצמך, להכיר ולדעת מי אתה ולאפשר ביטוי לאני האמיתי במקום העבודה ובחיים בכלל. את האיזון הן תיארו כהבאת גורמי החיים למצב של שיווי משקל, שבו דרישות העבודה מתיישבות עם הזמן המוקדש למשפחה או לפרט עצמו, ואילו האתגר הוא הצורך של העובד ללמוד, לצמוח ולמצוא עבודה מרגשת ובעלת משמעות. כל אלה יוצרים פרדיגמת קריירה חדשה המכילה בתוכה את השינויים בצרכים, ביעדים ובמוטיבציה של העובדים.

התהליך שגורם לפרט לבצע שינוי בקריירה מלווה בחקירה פנימית, שבה האדם מכיר קודם כל בעובדה שאינו מאושר, והסיבות לחוסר הסיפוק והאושר יכולות להיות מגוונות. למשל, במקרה של איתי, הצורך באיזון בין העבודה לחייו הפרטיים היה הגורם המשמעותי להחלטה לא להסכים לאפשרות לאופציות, ובהמשך לעזיבת מקום עבודתו ואת תחום ההיי־טק בכלל.

איתי בחר לעזוב את עולם ההיי־טק ולהחליף מקצוע, אבל יש תקווה גם עבור אלה שמרוצים ממקצועם ורק כמהים לקצת חיים אחרי העבודה. בעולם הולכים ומתגברים קולות של אנשים הדורשים תנאי העסקה גמישים המאפשרים שילוב מוצלח בין עבודה, משפחה ומאוויים אישיים. בעקבות מגמות השינוי המתרחשות, מבינות חברות בעולם שכדי למשוך ולשמור על הכישרונות הטובים ביותר, עליהן ליצור תוכניות חדשניות להתפתחות קריירה, המתמקדות בצורכי העובד לאותנטיות, למשמעות ולאיזון.

אחד היישומים העונים על צורכי האיזון הוא מגוון של דפוסי עבודה גמישים (Flexible Work Arrangement), כמו עבודה בשעות גמישות על פי צורכי העובד (למשל, חלק מהזמן לעבוד מהבית), חלוקת תפקיד (Job Sharing, שני אנשים מאיישים את אותו תפקיד ועושים ביניהם רוטציה), מעבר לארבעה ימי עבודה בשבוע ועוד. באנגליה למשל, אחד מכל שמונה אבות הגיש בקשה לעבוד בדפוס עבודה גמיש בשנים 2003־2005. חברות שנקטו מדיניות זו בעולם מדווחות על ירידה בהיעדרויות עובדים ובימי מחלה, על שיפור הביצועים העסקיים ועל העלאת שביעות רצון הלקוחות. לא נותר לנו אלא לקוות שגם החברות הישראליות יאמצו מדיניות של הסדרי עבודה גמישים לרווחת העובדים.