חברות התקליטים הגדולות חושבות כנראה שאנחנו קיבה ענקית ולא מפותחת: צריך להזין אותנו ממושכות, אבל רק בחומרים קלים לעיכול, בעיקר מתוקים ומפנקים. טעמים אחרים, כמו חריף, מר ומלוח – רק באופן מתון. מותר ורצוי לרגש, אבל בלי לזעזע ולהכביד בטעמים חדשים. צריך לספק את המוכר והמורגל, גם אם השמות שלו משתנים.
מזל שבשנים האחרונות נוצרת אלטרנטיבה, שצוברת לאיטה ממשות משמעותית מול החברות הגדולות. מדובר בלייבלים קטנים שמחתימים בסלקטיביות מוזיקאים איכותיים. הם אומנם שואפים להיות רווחיים, אבל השיקולים שלהם אינם רק מסחריים, אלא גם נובעים מאהבת מוזיקה יצירתית, כזו שלא אמורה רק לרגש את הנפש, אלא גם להרחיב אותה.
רוזן. נעדר מחוברת האלבום (צילום יואב גורין)
כזה הוא "כל המקומות האלה", אלבום הבכורה של אלי רוזן שיוצא בחברת "אנובה". לכאורה, עוד אלבום, אחד מיני רבים, של גבר מתגעגע ומתלבט, ששר שירי אהבה-אכזבה נוגים ונוגעים. למעשה, הוא משתדל להתרחק מהצפוי. "לא לעשות את מה שמצפים ממך", הוא אומר בשיר "צ'יינטאון".
הפתיחה דווקא אינה מבשרת טובות: בשיר הפתיחה, "אי אפשר לכתוב שירה", קולו של רוזן נשמע מנוכר מבעד מסך מעוות כשהוא קובע ביומרנות קלישאתית איך צריך לכתוב שירה. אבל בשיר הבא, "יאבאל'ה" הוא מתעשת, חוזר לקולו הטבעי ומביא משהו מקורי משלו: "להכניס פתאום מילה לא קשורה כמו 'יאבאל'ה, אך היא אומרת לי הרבה". זה בדיוק העניין. לחדש בשפה פרטית.
אמנם מדובר בשפה אישית, אבל כזו שאנשים רבים יכולים להזדהות איתה, בעיקר גברים. למעשה, "כל המקומות האלה" הוא המנון לגבר המדוכדך, המסתתר והמחפש. "מתחבא בין שלוש מאות בקבוקים", רוזן שר ב"בתים בעיר", "ועוד לא מצאתי את המשקה שלי, שלא לדבר על דברים אחרים". רוזן מחפש אהבה ("Where Is My Love") ובית ("רכבות"). החיפוש שלו מתרחש בשקט מתארך (לעתים מדי, כמו ב"חולפים הימים" ו"רכבות") מוכתם בזעקות מוחצנות.
המילים פשוטות אך ציוריות, למשל "וכל הכלבים שאין לי נובחים עכשיו בתוך הראש" ("בן גוריון"), או שיר-אגדה יפהפה בשם "זקנה מצפת". הלחנים יפים. ההפקה, של איתי זנגי (מלהקת "בין השמשות"), מעשירה את הרוק הבסיסי של השירים בכלי נשיפה ומיתרים שבולטים לטובה מבלי לטשטש את נוכחותו המינורית של רוזן.
יש בצליל של "כל המקומות האלה" משהו שמזכיר את "כנסיית השכל", והתחושה מתחזקת כשיורם חזן, הסולן שלה, מתארח בשיר "דיינו". אורח נוסף, שיש לו כנראה חלק רב בהשראה של האלבום, הוא עמיר לב, שמצטרף לרוזן בשיר "בן גוריון".
האלבום מצטיין ביופי ויזואלי, שעיצבה אלונה וייס. מעניין שרוזן לא מופיע על העטיפה ובתוך החוברת. אין דרך לדעת איך הוא נראה, וזה נדיר באלבומים ישראליים, שבחלקם המוזיקה היא רק תירוץ לבּוּק עתיר צילומים של זמר בתפקיד דוגמן. במקום תמונה של רוזן ישנם צילומים ישנים, צבועים, של דמויות נופשות בנאיביות, עם עט שמקשקש עליהן כמו ילד שמפריע למבוגרים.
"מי שפותח הסוד בורח", כתוב בתוך הקופסה, בעיגול שבתוכו יושב הדיסק. אם תהיו ערניים ופתוחים, אולי הוא יגיע אליכם.
אלי רוזן, "כל המקומות האלה", "אנובה מיוזיק"
