שתף קטע נבחר

הפז"ם של הערבים בישראל

לא הגיוני לטעון לקיומו של ''עם ערבי היושב על אדמתו'' מזה אלפי שנים, נוכח מחקרים שמוכיחים את ההיפך

מי לא שמע מדי פעם ח"כים ערבים משתמשים במנטרה: "אנחנו ילידי הארץ... אתם באתם אלינו, לא אנחנו אליכם"? האם יש מישהו שלא מכיר את האמירה כי "הישות הציונית נישלה עם שחי על אדמתו מזה אלפי שנים"?

 

במרכז המיתוס שמטפחת התעמולה הפלסטינית, עומדת נוכחות ערבית רצופה בארץ ישראל, לעומת חבורת "קולוניאליסטים" ציונים שהגיעו על-מנת לגזול את אדמתם, עליה ישבו בשלווה ובנחת.

 

אך האמת שונה. ערב ההתיישבות הציונית שהחלה בהקמת פתח-תקווה, אם המושבות ב-‏1878, הייתה הארץ נטושה, חרבה ועזובה כמעט לגמרי. אוכלוסייתה הייתה דלילה ובחלקה היתה זו אוכלוסיית נוודים.

 

ערב הופעת הציונות המודרנית, כתב הגיאוגרף האנגלי ארתור פנרין סטנלי: "לא תהיה זו הפרזה לומר שביהודה אין אות חיים". ברבע הראשון של המאה ה-‏19 נמנו בארץ-ישראל המערבית 250 אלף תושבים, מהם כרבע יהודים ונוצרים. הגידול באוכלוסיה הערבית מאז ועד ערב הופעת הציונות, נאמד בכ-‏30%. לעומת זאת, בין 1870 ל-1947 גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית בכ-‏270%.

 

כיצד ניתן להסביר גידול עצום שכזה? ובכן, יש הטוענים כי מקור הגידול הוא בריבוי הטבעי עקב המודרניזציה והשיפור בתנאי התברואה. עם זאת, אין זה טיעון סביר, בהתחשב בכך שבמצרים השכנה, בה שלטו הבריטים כבר מסוף המאה ה-‏19, חל גידול איטי באופן בולט לעומת הגידול בארץ-ישראל המערבית.

 

הסיבה האמיתית נעוצה בגלי הגירה ערבית, שהתעצמו ככל שהתפתחו אפשרויות הפרנסה והמחיה בארץ. חמולות מכל רחבי האזור זרמו ארצה מסוריה, לבנון ועבר-הירדן, וכן מסודאן ולוב. היום ניתן למצוא חמולות רבות שמוצאן מחוץ-לארץ, כגון מוגרבי, שהגיעו מצפון-אפריקה, שאמי שהגיעו משאם וחורני שמקורם בחורן (סוריה). מצרי מקורם במצרים וג'ואריש מלוב.

 

את תופעת ההגירה הערבית לארץ-ישראל בדורות האחרונים, מסכם ד''ר יובל ארנון-אוחנה: הגירת שבטים בדווים לא"י הייתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות ה-19 וה-20.

 

בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה, שנאחזו בבקעה, או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לא"י דרך עבר-הירדן ומחצי האי ערב. גל גדול של שבטים הגיע במאה ה-19 ממצרים, ביניהם ערב אל-צעאידה - באזור חיפה. היו קבוצות שהגיעו מהצפון, כגון תורכמנים, בושנאקים (מבוסניה), וכן שבטים בדווים כמו ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זבידאת באזור שפרעם, וערב אל-עראמשה, שחדרו לגליל העליון ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון התעאמרה נאחזו גם בשיפולי הרי יהודה ואזור חברון, אך רובם העדיפו את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן.

 

לכל אורך תקופת המנדט נמשכה ההגירה ביתר שאת, בעיקר עקב הפיתוח והמודרניזציה של הבריטים וההתיישבות היהודית החדשה. לשם המחשה, ניתן להביא הגידול העצום שחל בעיר חיפה, שגדלה ב-‏80% בתקופה קצרה מאוד, בין 1944-1931.

 

הבריטים, שנהגו קמצנות בכל הנוגע לעליית יהודים, מעולם לא הקפידו על רישום ו''סרטיפיקטים'' לערבים הזורמים ארצה, שאותם ניצלו לבניית תשתיות. מסמכים שנחשפו לאחר 40 ו-‏50 שנה, מגלים כי הפקידות הבריטית הייתה מודעת בהחלט לתופעה – ולא מנעה אותה. הזרימה הייתה כה גלויה לעין, עד שווינסטון צ'רצ'יל ציין בעצמו: "הערבים לא די שאינם נרדפים אלא שהצטופפו בארץ והתרבו בה עד שגדל מניינם למעלה מכל שיעור שבו יכלה אפילו יהדות העולם כולו להגדיל בה את מניין היהודים".

 

או כפי שהצהיר נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט: "הגירת הערבים לפלשתינה מאז 1921 עלתה במידה רבה על הגירת היהודים בכל התקופה האחרונה".

 

למצב זה נמצא אישור מדעי במחקרו של המזרחן ד''ר שלמה אריה בן-אלקנה ז''ל, שסקר למעלה מ-‏800 כפרים ערביים ברחבי ארץ-ישראל המערבית החל משנות ה-40, והעלה שרובם המכריע של התושבים הם ממוצא זר. כדוגמא הביא את אום אל-פאחם, שאותו חקר בשנת 1943: מתוך 2,800 התושבים היו 1,400 ממוצא מצרי, כ-‏900 מחצי האי ערב ו-‏500 מעבר-הירדן המזרחי.

 

לפיכך, יהיה זה בלתי-הגיוני ובלתי סביר בעליל להמשיך ולטעון לקיומו של ''עם ערבי היושב על אדמתו'' מזה אלפי שנים.

 

נתי אבנרי, דוקטורט במחלקה ללימודי המזה"ת, אוניברסיטת בר-אילן. רכז תנועת "אם תרצו"

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: נתנאל אבנרי
נתי אבנרי
צילום: נתנאל אבנרי
מומלצים