נדמה שבירושלים הכל קרה בדיוק לפני שהגעת. כמה חבל, בדיוק פספסת. גם אם נולדת בה, זה קרה רגע אחרי השיא, שנייה אחרי הדעיכה. אומרים שבירושלים היתה פעם סצנה, שקרו בה דברים גדולים, שהיה בה הווי. היו בה בתי קפה מיתולוגיים, ברים מיתולוגיים, מועדונים מיתולוגיים, להקות מיתולוגיות. ירושלים היא עיר עם תהילת עבר שאין לזלזל בה, וכדרכן של ערים עתיקות עברה של העיר עוד נח עליה ונותן בה אותותיו.
לפני ארבע שנים פתחו איתמר ויינר ואורי קריסטל את ה"אוגנדה" - חנות, בר, בית קפה ומקום להופעות ברחוב אריסטובולוס הירושלמי המשמש מקום מקלט לאלו בעיר הנמלטים מהמיינסטרים.
"בני המה". פישוף ואדר (צילום: שרון וידן)
אתמול (ו') הם חגגו יום הולדת וליום ההולדת באו אוהד פישוף
וישי אדר וניגנו קצת, בחדר קטן, לכמה עשרות שהצטופפו מולם, עמדו והתבוננו בפישוף מתפתל או עומד זקוף מול המיקרופון קרוב קרוב, מדבר אליהם בקול שלו המוכר, פנס מאיר את פניו באופן שמשחיר את ארובות עיניו והופך את מבטו מאיים ומהפנט ובישי אדר בפינת החדר, הולם במכונת התופים, מתמסר לקצב ולמלודיה.
פעם הם היו חלק מ"נושאי המגבעת" והיום הם "בני המה"
ובהופעת יום ההולדת לאוגנדה עמדו פישוף ואדר חזקים ואיתנים ולא מעדו ולא נפלו לבור הנוסטלגיה. על האלוהים שלו העייף שר פישוף כמו ששר אז עם "נושאי המגבעת", רק משום שהאלוהים שלו עדיין עייף. גם בשלב ההדרן חזרו השניים עם "בני המה", אחד השירים החדשים שביצעו קודם לכן במופע. אולי פישוף ואדר לא נפלו לבור הנוסטלגיה משום שהבור היה אטום היטב במכסה בטון אפור עם הטבעה של עיריית ירושלים במרכזו.
"אוגנדה". ארבע שנים של אלטרנטיבה (צילום: תום פורת)
גם הקהל של האוגנדה לא רצה את פעם, ולמרות שהחיוכים שהיו פרושים משך כל ההופעה על פניהם של מספר לא מבוטל של אנשים הסגירו את האדרנלין הנוסטלגי שזרם להם בכל הגוף - הקהל של האוגנדה הרגיש שמה שמעניין ומה שמשנה זה מה שקורה עכשיו. מה שקרה פעם, לפני 20 שנה בירושלים שאינה קיימת יותר, הוא רק בסיס להערכה שהם רוחשים לשני המוזיקאים המצוינים שעמדו מולם.
יש משהו מרגש בהופעות הקטנות, הכמעט אקראיות של אמנים גדולים. יש
משהו באינטימיות הזו שנוצרת בחדר, באותנטיות ובחד פעמיות שהופכת את הרגע לאלמותי. אמנם הרגע האלמותי של פישוף ואדר התרחש כבר לפני שני עשורים, אבל כדרכו של אומן המתחדש ללא הרף ואינו מוצא עניין בהתרפקות על העבר – ההווה של פישוף עם ישי אדר הוא מרגש לא פחות.
קשה לחשוד בפישוף שהוא סנטימנטלי, אבל נחמד היה לחשוב שההופעה בחדר הקטן ברחוב הצדדי מול חבורת צעירים ירושלמים הזכירה לו מאיפה הוא בא ושימחה אותו על כך שהוכיחה שלירושלים עדיין יש דופק. וכמו שכתב מבקר המוזיקה, יורם בר
ז"ל, לעיתון כל העיר באוקטובר 86' אחרי שראה את נושאי המגבעת בהופעתם הראשונה – "הם יותר מסתם פוזה... עליהם צריך לשמור חזק".
