ציוני דרך גורליים בתולדות המדינה התרחשו על רקע אי-הסכמה בין ישראל לבין בעלת-בריתה המשמעותית היחידה, ארה"ב. המציאות מוכיחה שהסכמה עם ארה"ב לגבי פתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, אינה תנאי הכרחי או בלעדי לקידום השלום ולהעמקת שיתוף הפעולה בין ירושלים לוושינגטון. לכן, מבחנו של מפגש פסגה בין מנהיגי ישראל וארה"ב אינו בהרחבת ההסכמה, אלא בשדרוג הביטחון הלאומי.
ישראל חייבת לשאוף להרחבת ההסכמה עם ארה"ב, אך לא בכל מחיר. וודאי שלא במחיר עצמאות ההחלטה הצבאית והמדינית – או במחיר שליטה בשטחים – החיוניים לביטחון הלאומי של ישראל.
העדפת הביטחון על פני הסכמה עם הממשל האמריקני, אפילו במחיר כואב, הביאה להקמת המדינה ב-1948. "כאשר עלי לבחור בין הסכמה ושיתוף פעולה עם ארה"ב מחד לבין עצמאות וביטחון, אני בוחר בעצמאות וביטחון... גם אם הדבר יביא על ישראל סנקציות חמורות", הכריז בן גוריון כשהדף אולטימטום של מחלקת המדינה, הפנטגון וה-CIA להימנע מהכרזת עצמאות ולהסכים למשטר נאמנות של האו"ם.
האולטימטום כלל אמברגו צבאי אמריקני ואיום לנקוט בסנקציות כלכליות. בן גוריון הבין שביטחון לאומי ועצמאות ההחלטה, ולא הסכמה עם ארה"ב, הם ערכים אסטרטגים עליונים. הוא אף ידע שהסכמה עם ארה"ב היא זמנית, בלתי-מחייבת (לפי החוקה האמריקנית) וכפופה לפרשנות אמריקנית, בעוד ביטחון לאומי הוא נכס קבוע הנמצא בשליטת ישראל. בן גוריון הפך את המדינה היהודית מ"שארית הפליטה" הראויה לסימפטיה, לבעלת ברית אסטרטגית פוטנציאלית של ארה"ב.
גם הסכם השלום עם מצרים בא לאוויר העולם ב-1979 על רקע ההתנגשות בין השאיפה לטפח הסכמה עם ארה"ב, לבין הכורח לבצר את הביטחון הלאומי ולקדם את השלום. ראש הממשלה בגין עמד על מו"מ ישיר עם נשיא מצרים סאדאת, תוך צמצום משקל הנושא הפלסטיני, בניגוד למדיניות הנשיא קרטר ויועצו לביטחון מדיני, בז'ז'ינסקי, שדגלו בכינוס ועידה בינלאומית ובהבלטת הנושא הפלסטיני.
נחישות בגין וסאדאת שלא להפוך את תהליך השלום לבן ערובה בידי הנושא הפלסטיני ומשטרים ערביים רדיקלים, כפתה על קרטר ובז'ז'ינסקי לזנוח את מדיניותם ולקפוץ על רכבת השלום.
דוגמא נוספת אפשר לראות באינתיפאדה הראשונה (1992-1987), שהסלימה את חילוקי הדעות בין ישראל לבין ארה"ב לשיאים חדשים, במיוחד על רקע החלטת ארה"ב לפתוח במו"מ עם אש"ף.
הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר ניצלו כל במה אפשרית להדהד את דעתם על ראש הממשלה שמיר כמכשול לשלום ואורח בלתי-רצוי בוושינגטון. אבל התרחשויות אזוריות ובינלאומיות וכושר עמידתו של שמיר מול לחצים מבית ומחוץ, הביאו לשיפור חסר-תקדים של שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לבין ארה"ב: שדרוג ישראל ל-Major Non NATO Ally, צירופה ל"מלחמת הכוכבים" ומימון החלק הארי של "החץ" (ללוחמה בטילים בליסטיים), הרחבת היקף התרגילים הצבאיים המשותפים, הגדלת מאגרי הציוד והתחמושת האמריקניים המאוחסנים בישראל, שדרוג נמל חיפה לטובת הצי ה-6, פתיחת מכרזי הפנטגון באירופה בפני התעשייה הביטחונית בישראל, סיוע חירום ואספקת מערכות נשק בעקבות מלחמת המפרץ ב-1991, ועוד.
הממשל האמריקני לא התלהב מתביעתו של שמיר ב-1990 לסגור את שערי ארה"ב בפני פליטים יהודים מברית המועצות, ולדרוש ממנה להטיס יהודים רק ישירות לישראל. הנכונות להיכנס למחלוקת נוספת עם ארה"ב ועם הממסד היהודי שבה, הפסיקו את דפוס הנשירה שליווה 95% מהעולים, והביאו ארצה מיליון יהודים, שהזניקו את ישראל דמוגרפית, טכנולוגית, רפואית, אומנותית, כלכלית וביטחונית.
ב-1967 וב-1981 הזהירו הנשיאים ג'ונסון ורייגן את ישראל מפני פעולה חד-צדדית לביתוק חגורת החנק המצרית-סורית-ירדנית ולמניעת התגרענות עיראק. ראשי הממשלה אשכול ובגין קראו תיגר על הממשל האמריקני, יזמו את "מלחמת ששת הימים" ואת הפצצת הכור הגרעיני, וכך קידמו באופן דרמטי את ביטחונן הלאומי של ישראל וארה"ב. הם ראו בביטחון הלאומי ובעצמאות הפעולה של ישראל, ולא בהסכמה עם ארה"ב, ערך עליון. האם ראש הממשלה נתניהו ילך בדרכם ולא יתפתה להפוך את ההסכמה עם ארה"ב לערך עליון?
יורם אטינגר, מומחה לענייני המזרח התיכון וארה"ב
