המשנה בתחילת פרקי אבות מספרת שאחד משלושת הדברים שאמרו אנשי כנסת הגדולה הוא: "העמידו תלמידים הרבה". בעולם שלנו, שבו בתי ספר פתוחים לכל, אמירה זאת נראית מובנית מאליה, אבל במשך הרבה דורות היא לא הייתה פשוטה כלל. יש חברות שבהן החוכמה נאגרת ונשמרת במסגרות חברתיות מצומצמות - במנזרים, במקדשים ובכנסיות – והיא אינה פתוחה או נגישה לכל אדם. על רקע זה קובעת המשנה שהלימוד צריך להיות מכוון לרבים, ולא רק לשכבת אליטות כזו או אחרת.
תיקון ליל שבועות של "מכללת הרצוג - גוש עציון" ו-ynet:
גם בעולמם של חכמים תפישה זו הייתה שנויה במחלוקת. כך אנו קוראים באבות דרבי נתן, פרק ד': "והעמידו תלמידים הרבה – בית שמאי אומרים אין שונין אלא לכשרים, לבני אבות ולבני בני אבות. בית הלל אומרים לכל אדם". בית שמאי מבקשים לשמור את התורה והחוכמה רק למי שראויים לה בשל טיבם או בשל ייחוסם, ואילו בית הלל פותחים את הלימוד לכל אחד ואחד. על פי מסורת אחרת של מקור זה: "אל ישנה אדם, אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר". בשני המקורות מתערבבים תכונות אופי הנצרכות ללימוד התורה בצד סינון הלומדים על רקע חברתי או כלכלי.
ההבדלים בין שתי התפישות הם הבדלים ביחס לאמון הניתן ללומדים. בית שמאי חוששים שמא הידע הנגיש לכל יגיע גם למי שאינם ראויים לכך, ובעקבות הגעה זו החוכמה עצמה תיפגם, או שייגרמו נזקים אישיים או חברתיים מן העיסוק של מי שאינם ראויים לתורה. לעומת זאת בית הלל מביעים אמון בלומדים ובתורה, ומאפשרים את הלימוד לכל, מתוך הנחה שהלימוד יוסיף ברכה וטובה ללומדים ולעולם.
המדרש ממשיך ומפרט: "משל, למה הדבר דומה? לאשה שהיא מושבת תרנגולת על הביצים. מתוך הרבה היא מוציאה מעט ומתוך מעט אינה מוציאה כלום". הניסיון של האשה לשלוט בתוצאות מעשיה על ידי בדיקת הביצים והושבת התרנגולת רק על הביצים הטובות לא יצליח. ולעומת זאת פתיחת האפשרויות, והושבת תרנגולת על הרבה ביצים תאפשר שכמה מהן תבקענה.
הנמשל ברור: ריבוי תלמידים מאפשר את הצלחת הלימוד. רבי יונה גירונדי, חכם ספרדי מן המאה ה-13 ניסח את הדברים כך: "ובית הלל אומרים: מלמדין לכל אדם... לפי שאינם יודעים איזה מהם יכשר, זה או זה, ואם שניהם כאחד טובים". שמירת הידע בחוגים סגורים תוביל לניוונו ולמיעוטו, ואילו פתיחת הלימוד והידע לרבים מאפשר את קיומו ואת המשכיותו.
המחלוקת של בית הלל ובית שמאי הייתה נכונה בעיקר בזמנים שבהם הידע נשמר על פה ולא נכתב בספרים. במצב זה המורה והחכם יכלו לשמור את התורה ולהחליט למי להעביר אותה או לסרב
למסור אותה למי שאינם ראויים לה. מאז שהתורה שבעל פה הפכה להיות תורה שנכתבת ונדפסת בספרים - הצטמצמה המשמעות של מחלוקתם. אין מי שיכול להחליט אם ללמד אותנו או לא. הספרים נמצאים לפנינו ואנחנו אלה שצריכים להחליט כמה ללמוד, מה ללמוד ואיך ללמוד.
ליל שבועות הוא חגיגת הלימוד שלנו, ובו אנחנו נענים לציווי של אנשי כנסת הגדולה ללמוד תורה וללמד אותה. בשנים האחרונות משקף לילה זה את פתיחתם של מעגלי הלומדים לחוגים רחבים. ילמדו בו במאות ישיבות ובתי כנסת, אבל ילמדו בו גם מחוץ למסגרות המסורתיות: תלמדנה בו נשים רבות – שבמשך הדורות לא יכלו ללמוד תורה, וילמדו בו במסגרות חילוניות רבות. פתיחת מעגלי הלימוד מממשת את הציווי של הקדמונים: "העמידו תלמידים הרבה".
ד"ר עוזי פוקס הוא מרכז החוג לתורה שבעל פה ב"מכללת הרצוג - גוש עציון"
