הדוד סם

ב-1970, כשהבמאי סם ריימי היה עדיין ילד, משפחתו חוותה אסון שעיצב את אישיותו והוביל לעיסוקו במוות ובסרטי זוועות. "אחי הבכור סנדר היה הילד המוצלח, הגאון של המשפחה", מספר ריימי. "הייתי מאושר לעמוד בצילו, לראות אותו עושה קסמים, במיוחד בתחום המדע. בגיל 15 הוא התקבל למוסד היוקרתי MIT. באותה שנה הוא נבחר מבין רבים להצטרף לאקדמיה מדעית בישראל, ובמהלך השהות שלו שם, הוא מת בתאונה מסתורית בבריכה".

לדברי ריימי, מות אחיו הותיר בו חלל עצום. "אני חושב שהאובדן השפיע עלי בצורה מאוד עמוקה", מתוודה ריימי. "בעיני אמי, סנדר היה הכוכב של המשפחה. כשהוא מת, במקום למלא את מקומו בשביל אמי, נמשכתי לחלל הזה שנוצר: התחלתי לעשות קסמים, ומשם הדרך לעשיית סרטים הייתה קצרה. זאת היתה הדרך שלי לפצות על האובדן.

"כשמישהו מת, אתה מנסה להנציח אותו, לשמור עליו בחיים בכל דרך אפשרית, ובאמת אני מאמין שאחי המת הוא הסיבה שנכנסתי לתחום הקולנוע. אף אחד לא מתגבר על מוות, וחלק ממה שאני מראה בסרטי הוא הרצון לגלות מה מתרחש בצד השני, להציע דרך הסיפורים האלה תובנות חדשות או נחמה".

קצת מנוחה מעכבישים

בשנים האחרונות, ריימי היה עסוק בטרילוגיית הקומיקס המצליחה "ספיידרמן". אבל הוא חש געגוע לימיו הפרועים, אז הנפיק סרטי אימה דלי תקציב. הגעגועים הללו הובילו להפקת "קחי אותי לגיהנום" ("Drag Me to Hell") שמגיע כעת לבתי הקולנוע – סרט אימה שאיפשר לו לחזור לשורשים, להתפרע ולהשתחרר מהאילוצים של הפקות אולפן גדולות.

"זה היה נהדר לעבוד שוב עם צוות קטן ואינטימי", הוא מודה. "כשעובדים על סרט כמו 'ספיידרמן', זה כמו לנצח על תזמורת סימפונית. ב'קחי אותי לגיהינום' זה כמו לנגן ברביעיית ג'ז. זה היה מרענן והזכיר לי איך לחיות את המוזיקה ולא להגיד לאחרים איך לנגן אותה".

העלילה עוסקת בגברת גאנוש הצוענייה (לורנה רייבר), שמטילה קללה על פקידת בנק (אליסון לוהמן) לאחר שזו החליטה להרשים את המעביד שלה וסירבה להעניק לה הארכה להלוואה שלקחה על ביתה. בגלל הסירוב הזה, גאנוש מאבדת את ביתה, והקללה הופכת את חיי הפקידה לסיוט.

כשהתחלת לעשות את "קחי אותי לגיהנום" צצו שמועות באינטרנט שטענו שהסרט בעצם מבוסס על סיפור אמיתי.

"שמעתי את השמועות האלה, אבל זה ממש לא נכון. הכל התחיל כשאחי איוון ואני כתבנו ב-1989 את המותחן 'דארקמן' לאולפני יוניברסל. אבל כנהוג בהוליווד, זה נמשך ונמשך, עם בקשות לשינויים ואישורים, עד שלא יכולתי יותר ואמרתי לאיוון 'בוא נתחיל סיפור חדש, משהו שנכתוב תוך כמה ימים בלי שום בלבולי ראש', וכך היה. איוון הזכיר לי שאמנו היתה מאיימת עלינו בילדותנו שאם לא נתנהג יפה, היא תשסע בנו את הדודה מיני, שהייתה אישה קטנה ורעה.

גברת גאנוש ב"קחי אותי לגיהנום". הכל התחיל אצל הדודה

"לאמי הייתה שליטה מוחלטת עלינו, במיוחד כשהיינו משתוללים ורבים במכונית. היתה לה יד שיכלה להגיע אלינו תוך כדי נהיגה ולצבוט בעוצמה רבה, לא יכולנו לחמוק ממנה. וכשהצביטה לא השתיקה אותנו, היא השתמשה בנשק האולטימטיבי: האיום על עין הרע שתטיל עלינו דודה מיני. הנחתי שזו מין קללה שתביא מזל רע, ואיוון הציע שנכתוב סיפור על הדודה מיני, שתטיל קללה על מישהו. זה הבסיס לסרט".

"קחי אותי לגיהינום" הוא סרט בעל ערך נוסטלגי, שמזכיר את האווירה של שנות ה-80.

יש משהו אירוני ואקטואלי בסיפור של "קחי אותה לגיהינום" - אנו חיים בתקופה בה כך הרבה אנשים נפגעים משחיתויות וטעויות של הבנקים.

"זו באמת מקריות מוזרה שהסרט יוצא בתקופה הזאת, אבל זה מקרי לחלוטין. הרי כתבנו את התסריט כבר לפני חמש שנים. אחי ואני כותבים על דברים שקורים בחברה שלנו, כמו חמדנות. זה סיפור עם מוסר השכל על הסכנה שבחמדנות שמובילה להרס, ועל העונש שבא בעקבות מעשה של נערה שיכלה להיות טובה ובחרה בדרך אחרת. החברה שלנו משופעת בחמדנות ומאנוכיות וזה מסוכן".

אתה לא חושב שז'אנר סרטי האימה בהם משסעים גופות איבד מכוחו?

"מעולם לא הבנתי את פשר העניין של טרנדים בז'אנר האימה. אני אף פעם לא יודע אילו טרנדים חדשים משתלטים על סרטי האימה או מה הקהל רוצה לראות. אני חושב שהקהל רוצה לראות משהו בלתי צפוי ושונה. לכן אני מתפלא שנוח לו לראות סרטי אימה שחוזרים על עצמם".

עזבו אתכם מגיבורים, איפה הבחורות?

ריימי, הוא איש חברותי, ילדותי ומקסים, אב לחמישה ילדים. הוא נולד במישיגן, בן למשפחה יהודית מסורתית מרובת ילדים (חמישה במספר, רובם פעילים בתעשיית הקולנוע), ששמה המקורי הוא ריינגוורץ. ריימי התעניין בקולנוע כבר מגיל צעיר, ואביו רכש עבורו מצלמת 8 מ"מ. הוא גם היה חובב נלהב של קומיקס.

"ספיידרמן". בזכות האהבות, לא האקשן

"אהבתי את 'סופרמן' ו'באטמן', אבל הם הפכו לפשטניים מדי, ואז אחי המנוח סנדר הציע לי לקרוא את 'ספיידרמן', כי היו בו, לצד קטעי האקשן, סיפורים על מערכות יחסים. אז התחלתי בדיוק להתעניין בבנות. מה שמשך אותי בקומיקס הזה היה סיפורי האהבה. כל כך הערצתי את החוברות של 'ספיידרמן', עד שבאחד מימי ההולדת שלי, הוריי הזמינו צייר שיעטר בציורי ספיידרמן את הקיר בחדר שלי, מה שעורר בי גאווה רבה וגם הפך לאטרקציה גדולה בבית. הציור הזה נמצא עד היום בבית הורי, שהפכו את חדרי לחדר כושר".

במהלך לימודיו בקולג', ריימי עשה עם חבר סרט אימה קצר ומשם הדרך ל"The Evil Dead" ב-1981 היתה קצרה. הוא אירגן את ההפקה בעזרת חברים, משפחה ומשקיעים נוספים. "The Evil Dead" הפך לסרט פולחן וסימן את ריימי ככוח עולה בז'אנר. ההצלחה גררה המשכונים וסרטים דומים, בהם הרבה להציג את נקודת המבט דרך עיני המפלצת או הנבל, והפליא לעשות שימוש בתנועות מצלמה זורמות ויצירתיות.

הוא בחר לנטוש את השוליים ואת הקולנוע העצמאי לטובת הוליווד הממסדית, וניסה כוחו בז'אנרים נוספים. ב-2002 הוא החיה את גיבור ילדותו ספיידרמן. כל אחד משלושת סרטי הסדרה של ריימי ליקט מאות מיליוני דולר בקופות. אבל מתברר שהוא טרם מיצה את הדיון באיש העכביש, והוא זומם לביים סרט נוסף בסדרה.

מה מושך אותך לעשות עוד סרט על ספיידרמן, והאם התסריט החדש יתייחס בצורה כלשהי למשבר הכלכלי?

"אני עדיין נמשך אל דמותו של פיטר פרקר ומאד מחובר אליה. אני חושב שאוכל לעשות עבודה טובה יותר בסרט החדש. דיברתי עם התסריטאים על הרבה רעיונות ונושאים שיעלו בסרט, אבל עדיין לא קראתי את התסריט כולו, כך שאיני יודע אם הוא יתייחס למיתון".