שוב היינו לבד, רק היא ואני, וברקע הושמעו שירי חג צילום: index open
משהו במפגש הזה היה לי אחר, משהו בה היה מיוחד. אולי היופי הזה מהאגדות, התלתלים הזהובים שלה שהתעופפו ברוח החמה של סוף אביב ילדותנו, החיוך הכובש שלה בין שתי גומות החן. כך נפגשנו, מוגנים עוד במקלט ילדותנו מאמת החיים ומדאגות היומיום. בליל החג, כשאחרים ישבו ולמדו תורה על פי המסורת, אני ישבתי איתה על הספסל הצהוב מחוץ לביתה של סבתא. בין ברושים"
אומרים שעל פי החסידות חשוב ללמוד תורה בערב חג השבועות, וכי לימוד בליל זה יש בכוחו להשפיע על איכות הלימוד שנים לאחר מכאן. אם נכון הוא הדבר, אין ספק כי לימוד האהבה באותו הלילה צייד אותי בכמיהה לאותו הרגש גם שנים לאחר מכן"
סביבנו היו פזורות ערימות חיטה שנראו בחושך כמו קוביות ענקיות שנפלו מהשמיים. בתוך ים השיבולים שמסביב סיפרתי לה את כל סודותיי והקשבתי לכל סודותיה"
עד היום אני לא בדיוק זוכר כיצד נפגשנו. יש האומרים שההתאהבות היא תהליך נטול היגיון לחלוטין. אני לא חושב שבאותו הרגע חיפשתי היגיון כזה בכלל. סתם חיפשתי מישהו לטפס איתו על עץ התפוזים. סיפור אהבה לחג
פורסם:
28.05.09, 08:50
במקום לעלות ברגל לירושלים על פי המסורת של חג השבועות, דהרנו ב"וולבו" הישנה של אבא בעמק יזרעאל לכיוון נהלל, מושב העובדים הראשון בארץ. אם היה ספק שאנחנו לא נמצאים בעיר הקודש, צחנת הפרות שקיבלה את פנינו בכניסה העידה על כך.
אבא עבר עם האוטו בבריכת הטיהור מחשש למחלת הפה והטלפיים ונכנס אט אט אל תוך המושב. בנסיעה על כביש הכניסה, בין הגבשושיות הגבוהות, חלפנו על פני בית הספר החקלאי והמרפאה. באזור מגדל המים הענקי שהתנוסס מול הצרכניה עצר אבא לרגע את האוטו בצד ורמז לי בקריצה לדלג קדימה. פתחתי את הדלת ועברתי למושב הקדמי, לשבת על ברכיו. אחזתי בהגה בשתי ידיים ונהגתי בעצמי ברכב הגדול של אבא לכיוון משק מספר 11.
סבתא יצאה לקבל את פנינו אחרי נסיעה, שאז נראתה לי כמו צליחה של כדור הארץ הלוך ושוב. כשכולם נשאבו אל תוך הבית הגדול, נותרתי לבדי בגינה של סבתא על הדשא הרטוב מטל של לילה. משהו באוויר הנעים של העמק הציף בי הרגשה של חופש, הרגשה אחרת.
עד היום אני לא בדיוק זוכר כיצד נפגשנו. יש האומרים שההתאהבות היא תהליך נטול היגיון לחלוטין. אני לא חושב שבאותו הרגע חיפשתי היגיון כזה בכלל. סתם חיפשתי מישהו לטפס איתו על עץ התפוזים.
היא נראתה כמו נסיכה שנשלפה מהאגדות
אבל משהו במפגש הזה היה לי אחר, משהו בה היה מיוחד. אולי היופי הזה מהאגדות, התלתלים הזהובים שלה שהתעופפו ברוח החמה של סוף אביב ילדותנו, החיוך הכובש שלה בין שתי גומות החן. כך נפגשנו, מוגנים עוד במקלט ילדותנו מאמת החיים ומדאגות היומיום. בליל החג, כשאחרים ישבו ולמדו תורה על פי המסורת, אני ישבתי איתה על הספסל הצהוב מחוץ לביתה של סבתא. בין ברושים. פנס הרחוב היה עד לאהבת הביכורים שלי.
היא נראתה כמו נסיכה שנשלפה הישר מהאגדות למושב, ואילו אני, בן העיר, מנסה להסתיר את התרגשותי מהמעמד לו זכיתי. במשך כל הלילה טיילנו יחפים במשקים האינסופיים. בין רפתות עם פרות לתרנגולי ההודו הרעשניים, פרדסים וחלקות עגבניות. סביבנו היו פזורות ערימות חיטה שנראו בחושך כמו קוביות ענקיות שנפלו מהשמיים. בתוך ים השיבולים שמסביב סיפרתי לה את כל סודותיי והקשבתי לכל סודותיה.
צרצרים היו חלק מפס הקול של אותו הערב בשבילנו. שם, בפרדס, נפרדנו ביחד מהאביב, נשקנו לשלכת והבטנו בציפייה לקיץ נעורינו, לפריחת אהבתנו. ובדמדומי אור ראשון של יום חדש, מאחורי הבית של סבתא, נשקתי לה בפעם הראשונה.
למחרת בבוקר אבי היה צריך לנער אותי ממיטתי במשך כמה דקות, בדיוק כמו שמשה היה צריך להעיר את בני ישראל למעמד הר סיני אחרי שהאריכו בשינה עקב לימוד תורה במשך הלילה. אני, בניגוד לבני ישראל, למדתי באותו הלילה את אהבת ביכוריי. אומרים שעל פי החסידות חשוב ללמוד תורה בערב חג השבועות, וכי לימוד בליל זה יש בכוחו להשפיע על איכות הלימוד שנים לאחר מכאן. אם נכון הוא הדבר, אין ספק כי לימוד האהבה באותו הלילה צייד אותי בכמיהה לאותו הרגש גם שנים לאחר מכן.
האם גם סבא וסבתא התאהבו כך?
עוד זכרונות מהקיבוץ:
אלון היה מכושף מרגע שראה אותה / במי רדר
הוא הרגיש סוג של בהלה, בלי להבין למה. היא ליטפה לו את הפנים ואמרה לו שהוא "ילד מדהים", והוא סתם לה את הפה בנשיקה. כשהיא אמרה לו שהוא שיגע אותה הוא הסמיק. היא צחקה ואמרה לו שהוא בטח כבר שמע את זה קודם, והוא לחש "זו הפעם הראשונה שלי"
בצהריים אבא ישב וקרא עיתון על שמיכת פיקה לבנה שפרשה אמא על הדשא בכניסה לבית של סבתא. סבא ישב ליד אבא אחרי צעידה בכביש ההיקפי, ואני הבטתי בסבתא חותכת את עוגת הפרג. תהיתי לעצמי אם גם הם, סבא וסבתא, התאהבו כך בעמק, 50 שנה קודם לכן. אם גם הם ישבו כך על הספסל הצהוב וגילו לאט לאט זה את זה.
ולמרות שבסיפורים של אבא, סבא היה עסוק במלאכת המשק וסבתא בגידול הילדים, האמנתי שגם הם לא יכלו לעצום את עיניים בלילה מרוב מחשבות זה על זה, ערגו לרגע שיפגשו לאור הירח. כמו בסיפורים של מאיר שלו.
בסביבות שתיים בצהריים הגיעו עגלות מלאות חציר לאסוף את חברי המושב לטקס המרכזי. קפצנו יחד על העגלה ונעלמנו בכביש ההיקפי של המושב. לפתע שוב היינו לבד. רק היא ואני. ברקע הושמעו שירים של חג הביכורים.
שם, בשדה הפתוח, התאספו כל תושבי העמק. מעגלים מעגלים רקדו נערים לבושים לבן לצלילי "סלינו על כתפינו". אז, עוד בלי סמים ומוזיקת טראנס ברקע, חווינו הרמוניה אמיתית עם הטבע. תערוכה מרשימה של כלים חקלאיים שאבא אהב להסביר עליהם לאחותי ולי, מירוצי סוסים של הדור ה"ישן" אל מול מירוצי טרקטורונים של הדור ה"צעיר". כולם יושבים על הגבעה ומביטים מטה.
ואני מנסה להתרכז במופע שלפני, בעגלות שמציגות את התינוקות החדשים של הקיץ. בטרקטור שחורש כתובת ענקית על הגבעה שמולנו. כדי לא לאכזב את אבא אני מהנהן מידי פעם עם הראש וחופר בור קטן בעזרת מקל ארטיק בין סנדליי. אבל כשאני לא מצליח להחזיק את עצמי, אני מגניב בה מבט, כאילו להראות לה שאני עדיין כאן. והיא מישירה בי מבט בחזרה, בקצב מסויים, עם חצי חיוך מבויש. וברגע אחד, בתוך כל הבלגן, הרעש והאבק הזה, אנחנו זה בשביל זה.
היא היתה כל כך יפה, עם תלתלי זהב ושמלה לבנה ועליה ריקמה כחולה. אני זוכר את הרגע הזה כאילו אני מביט בה עכשיו. ממש ברגע הזה.
הבטתי בה בעצבות מבעד לחלון הוולבו הישנה
בשבת בערב אבא כבר חיכה בוולבו הישנה, מוכן לנסיעה בחזרה לירושלים. שלמה ארצי ניגן מתוך הרדיו הישן. סבתא הגניבה מרציפן לידי ולחשה באוזני "תשמור שאבא יישאר ער".
עוד סיפור על שבועות:
הלכתי לאבא וסיפרתי לו שלאמא יש חבר חדש / אלינוריגבי
שנאתי את החבר הזה בכל לבי. לא רציתי שייקח אותי על הכתפיים בתהלוכה של שבועות בקיבוץ. הוא היה לבוש כל כך יפה שזה הגעיל אותי, היו לו חיוכים מזוייפים, והכי נורא היה, שהוא ישן לפעמים במיטה של אבא שלי שנפל במלחמה. סיפור מר-מתוק
כשהתרחקנו לאט לאט ממשק מספר 11 הבטתי בה בעצבות מבעד לחלון הוולבו הישנה. רציתי להגיד לאבא שיעצור לרגע, שיחכה עוד שנייה, שייתן לי להיפרד ממנה, להגיד לה שעוד ניפגש, אבל נסגרתי בתוך עצמי ושתקתי.
אבא לחץ על דוושת הגז ולאט לאט נעלמנו משם. שוב מגדל המים הגדול, הצרכניה, בית הספר החקלאי ובריכת הטיהור שביערה את ילדותי שהשארתי מאחור. אנחנו על הכביש המהיר לכיוון ירושלים, הכביש המהיר של החיים. חושב על ילדותי שמתרחקת ממני כמו מגדל המים שלאט לאט נעלם באופק.
כמעט 20 שנה אחרי זה אני מתעורר לבד, אבוד במוטל דרכים זול באמצע ארצות הברית. סוף חודש מאי, אני נוסע דרומה על אחד הכבישים המהירים לכיוון סבנה ג'ורג'יה, כבר לא על ברכיו של אבא בוולבו הישנה. אני אלפי קילומטרים מנהלל. אבא כבר הספיק להחליף את הוולבו ההיא במכונית יפנית חדשה, סבתא כבר לא בחיים, גם סבא לא.
אני בוחר להאמין שהאהבה היא בלתי נשלטת
אומרים שמאיר שלו כתב על סבא בספרו "כימים אחדים". אבל בזה אני כבר לא בטוח. סבא וסבתא שוכבים זה לצד זה בהר המנוחות, צופים מלמעלה על העמק שבו התאהבו לראשונה. כך אני בוחר להאמין. ולמרות שאף פעם לא שאלתי כיצד נפגשו, למרות שאף פעם לא סיפרו לי כיצד התאהבו, אני בוחר להאמין שהאהבה היא בלתי נשלטת, ולכן אני בטוח שהיא גם לא פסחה עליהם, היא נגעה גם בהם, שם בשנות ה-40 בעמק הירוק. גם אם אף פעם לא דיברו על זה.
ולמרות שהכל כל כך רחוק ממני עכשיו, נעים להיזכר בילדותי. היום אני תוהה אם עדיין קיימת אהבה כזאת. חפץ למצוא את אותה אהבה ראשונה, כמו בספרים. אני רוצה להאמין שעוד לא הגיע הסוף של תקוותינו, של חלומותינו.
אני שוטף את פני בכיור המזוהם ומביט במראה חלודה. רואה פנים של ילד בן 30, שיערו כבר החל להאפיר ופניו מצולקות מאכזבות החיים.
בכל זאת שבועות, אני מחייך לעצמי. אני הולך ל-M הצהובה ומזמין אצבעות גבינה מטוגנות מתפריט ה"דולר" שלהם. מחייך לעצמי ונזכר בה רוקדת לצלילי החלילים בשמלה לבנה, כששיבולת בשיערה.
ולמרות שהזכרונות האלה התעופפו להם כמו התלתלים שלה ברוח, לעולם לא אשכח את אותם השבועות בנהלל.
