אם ברק אובמה, "השוטר של העולם", אינו מכיר את הסרט הישראלי "השוטר אזולאי", כדאי שיועצו הישראלי רם עמנואל יספר לו לפחות על סצינה אחת בלתי נשכחת מסרטו של אפרים קישון: שוטר המקוף אזולאי, "נלחם" בהולכי רגל שלא חוצים במעברי חצייה וברוכבי קטנועים שלא חונים כחוק, מדווח למוקד המשטרה ש"הכל בשליטה", בו בזמן שמאחורי גבו ממש מתרחשים מעשי שוד נוראיים.
ולנמשל: צפון קוריאה קוראת "תגר גרעיני" על אמריקה, כשגם הגרעין הפקיסטני עומד ליפול לידיים עוינות. אחמדי-נג'אד האיראני מתגרה ללא הרף במערב ומאיים להשמיד את ישראל. יחצ"ניו של אובמה מחפשים דרך לשווק את הנסיגה מעיראק השסועה והמדממת כהישג של יצירת דמוקרטיה חדשה, והטאליבאן באפגניסטן שכבר "הוכרע" על-ידי ארה"ב - מתעורר לפתע לחיים.
חרף כל זאת, השוטר אזולאי-אובמה עסוק מאוד "במכשול לשלום במזרח התיכון" ולכן הוא תובע מנתניהו לעצור את התנחלויות ולהסיר את המאחזים הבלתי חוקיים. מאבו מאזן הוא תובע בתמורה... להפסיק את ההסתה הפלסטינית. אם זו הגישה החדשנית והיצירתית שהבטיחו לנו, יושבי המזרח התיכון, חבר יועציו ומזרחניו של אובמה, ראוי שנתחיל להתגעגע לאנאכרוניזם במירעו.
ארבעה חודשים בלבד מאז שהושבע לנשיא, שב ועולה מנהיג העולם החופשי על מסלול התרסקות אמריקני ידוע מראש. אובמה בוחר ללכת באותם תלמים ממש שחרצו בקרקע קודמיו בבית הלבן ומשתמש באותם המינוחים, באותן ההתבטאויות, ונוקט אותו קו מחשבה קפוא ונטול ברק.
ארה"ב, ורק היא, אחראית לכך שהיוזמות לקידומו של השלום באזורנו תקועות. כבר שנים מאמינים ראשי הממשל לדורותיו בגישה המתנשאת, פרי הערכת המצב של מזרחני הבית הלבן ומחלקת המדינה שאיש האקדמיה הפלסטיני אדוארד סעיד כינה בשנות ה-70 "האוריינטליזם", וכיום היא מסתכמת באמירה: "שבו בשקט, אנו יודעים מה טוב עבורכם".
בנוסף, כבר שנים שכמה מזכירי מדינה אמריקניים שבויים בידי כמה מדינות ערביות "מתונות" כמצרים, ירדן, סעודיה ומרוקו, הדורשות מארה"ב תג מחיר עבור "התמנותן". זה מגיע בצורת לחץ כבד על ישראל לבצע מחוות וויתורים לפלסטינים, מתוך ראייה שגויה שגם הפלסטינים "יתמתנו" בהמשך.
כללי המשחק הם כאלה שאצל הדוד סם מחליטים – ובאזורנו משלמים את המחיר. בוושינגטון מחליטים על גורלנו ויוצאים לחופשת סוף שבוע של דיג או סקי, אך באזורנו ניצתת האש ואוכלת את יושבי הארץ.
כך למשל, התעקשותה הבלתי מובנת של קונדוליסה רייס לקיים בחירות חופשיות ודמוקרטיות בשטחי הרשות חרף כל האזהרות שקיבלה, היא שיצרה בעזה את חמסטאן, היא שקרעה את הקרע הבלתי ניתן לאיחוי בחברה הפלסטינית, היא שהביאה למלחמת האחים הפלסטינית ביוני 2007 ובהמשך היא שגרמה לישראל לצאת למבצע "עופרת יצוקה" ולספור קרבנות בשני הצדדים.
אובמה והילארי קלינטון ייכשלו בתפקידם אם לא יבינו שהסיטואציה הישראלית פלסטינית תטופל ללא לחץ כלל, אבל אם הם כבר החליטו ללחוץ - המציאות מחייבת לחץ שווה בשני הצדדים.
למשל, עבור פינוי המאחזים ובתמורה לעצירת ההתנחלויות, שהן החלטות קרדינאליות החותכות בבשר החי, חייבים אבו מאזן, המועצה הלאומית הפלסטינית והחמאס להסכים לויתור על זכות השיבה שהיא באמת המכשול העיקרי לשלום. כל עוד רב רובו של העם הפלסטיני מאמין באפשרות של שיבה ליפו, עכו, חיפה ותל אביב, עם מי בדיוק נדון על "שתי מדינות לשני עמים"?
הצמד אובמה-קלינטון וחבר עוזריהם חייבים לשאול את עצמם האם הם באמת לא מבינים שסוגיית "זכות השיבה – מחנות הפליטים" היא הסוגייה העיקרית המונעת שלום? האם הם באמת עד כדי כך נאיבים לחשוב שההסתה היא בת טיפול? האם הם באמת מאמינים שאבו מאזן רוצה ויכול להפסיק את ההסתה בשטחי הרשות כשהוא עצמו קורא מדי פעם שלא להניח את נשק המאבק המזויין, אז למי הוא צריך להטיף – לעצמו? הרי מחצית מאנשיו המאומנים בידי המתאם הביטחוני הגנרל האמריקני דייטון הודו שהם דוגלים במאבק המזויין בישראל? והיכן בכלל יכול אבו מאזן להתערב, בעזה שבשליטת החמאס?
אם צמד המנהיגים האמריקנים יבין שדרכו המדינית שגויה, ושעדיין לא מאוחר לתקנה, ייחסך דם רב. אבל אם ימשיכו ללכת באותה דרך חתחתים עקלקלה של קודמיהם, העימות המזוין הבא הוא רק ענין של זמן.
אל"מ (מיל.) משה אלעד, מרצה ללימודי ביטחון במכללה האקדמית גליל מערבי
