בקתות בוץ לעשירים בלבד

מוקדם בבוקר. איך תמיד קמים מוקדם כשנוסעים דרומה למדבר. מעין היסטריה שלא ייגמר לנו היום, כאילו מדובר על חמש עשרה שעות נסיעה ברחבי אמריקה הפראית. אבל ככה זה אצלנו. זה הפרא שלנו וההתרגשות מזריחה מדברית.

נסעתי לבקר חברה בקיבוץ בערבה, היכן שנפגשים מדבר ונשמה. זה קיבוץ המבוסס על ערכי שוויון ועבודה, תוך דגש מרכזי על הפן האקולוגי. הרבה זמן שלא הייתי במדבר והשובל המאובק שהשאירה המכונית מאחורינו, תוך שהגלגלים מקפצים בין אבניו של השביל הלא סלול, הדגיש את הרגשת הזיכוך של היציאה משיגרה.

כמו קערה משיעור קרמיקה

פסלים די מזעזעים מחומרים ממוחזרים קיבלו את פנינו בשער הקיבוץ, אבל חוץ מכך נראה היה שזה קיבוץ רגיל לחלוטין, שלא לומר נורמלי. מדשאה גדולה במרכז, חדר אוכל במסגרתה, ושלט "מזכירות". אלא שאז נתקלו עיני בתחנת האוטובוס של הקיבוץ, שנראתה יותר כמו קערה מגודלת שהכין תלמיד מתחיל בחוג לקרמיקה. מלבד לשבילי הקיבוץ, שנראה ריק מאדם בשעת בוקר מאוחרת של יום שישי, מצאנו גם שלטים צבעוניים על לוח המודעות בכניסה לחדר אוכל (המאוד פעיל). השלטים בישרו על סעודת שישי ועל הילולת ריקודי העם שתבוא אחריה, והניחו את דעתי שיש חיים שוקקים בקיבוץ. בערך.

המארחת - עירונית במקור ודעתנית ועקשנית בהווה - החליטה להתיק את מגוריה, (זאת לאחר קורסי טבע אינדיאניים) אל הקיבוץ האקולוגי במדבר ולבנות בתים מבוץ. כמובן שגם לצורך זה יש קורס, כמו גם קורס לדישון, קורס לקימפוסט, קורס להדלקת מדורה, קורס להישרדות בטבע, קורס להכנת מוביילים-מגניבים-מאצטרובלים.

בעולמנו המתפתח, שלא מפסיק להמציא את הטכנולוגיה החדשנית ביותר, חשוב לשמור על השורשיות והאדמה ולהשתמש במתנותיה. אבל בעולם שאינו עוצר לרגע, תאלץ לשלם על ההתחסדות, הטוהר והחיבור לאדמה, אלפי שקלים דמי השתתפות, שכן כל אחד מהקורסים שנשמעים טבעיים כל כך וריקים מחומריות, עולים כסף. הרבה כסף. מסתבר שרק ילדי עשירים יכולים להרשות לעצמם להתלכלך בבוץ.

בקתת בוץ ולפ-טופ

התרגשתי למראה בקתת הקיט, זו שאתאכסן בה בימים הקרובים: צורתה איגלו, צבעה נס קפה, והיא עמדה בתולית ליד אחיותיה שהיו עוד בתהליך בנייה. עיניי ריצדו על הקיר החיצוני המפוספס, וחששתי קצת מהמתחולל בבטנה, בהתבסס על סרטי הטבע מאפריקה. הוי אלוהי, כמה שטעיתי, שכן החדר היה מצוייד בלפ-טופ ומזרון אורטופדי, ארון בגדים צבעוני, בשמים ומוצרי טיפוח. וכדי שלא ארגיש כאילו אני בדירה בצפון תל אביב, גיליתי על המדפים ספרי אקולוגיה וצמחי מרפא, ולמרגלות המדפים פזורים שטיחים כדי להפריד את הישבן מהחצץ.

לא כל אחד יכול להרשות לעצמו. בית בוץ (צילום: jupiter)

בלילה צצו הפרצופים, לבושים בגדי שבת. תושבי המקום חברי הקיבוץ, מתנדבים, קורסיסטים ותיירים מהארץ ומחו"ל המתאכסנים בבית ההארחה. הרגשתי זרה כל כך בתוך ההמולה המגוונת שבירכה זה את זו לשלום באופן מוגזם כל כך, אבל בלית ברירה משהו דחף גם אותי לומר שלום לכל זר שחלף על פניי. הוקסמתי מהידידות ומחוסר הניכור השכני, על אף היות מחווה זו מעייפת את שרירי הלחיים.

מסיבת ההורה הייתה מוצלחת והשירים שהתנגנו מתוך "הבידורית", ערבו לטעם המדבר שבפי ותאמו לשמלה הפרחונית המאובקת שלבשתי. אפילו את סנדליי השארתי בצד וקיפצתי על רחבת הכניסה של חדר האוכל, כאילו בזה הרגע כבשנו את המקום מידי המצרים. איזו שמחה הייתה, הכול חייכו ושרו. באישון לילה תקף אותנו רעב קל, על אף העוגות החצי יבשות שאכלנו ב"מועדון לחבר" שעה קודם.

מארחתי קראה "בואי אחרי" וניגשה להביא פנס. חשבתי כמה מושלם יהיה לבצע מעשה קונדס ולסחוב מחדר-אוכל כמה מצרכים, לסיום ערב באווירה היסטורית-מחתרתית שכזו. התקדמנו בשורה חרישית עד לפתח חדר-אוכל, נשמתי נעתקה מריגוש שמא ניתפס ונכנסנו. פשוט נכנסנו. ככה סתם נכנסנו, כי הדלת לא הייתה נעולה. כל כך התאכזבתי על שוד לבן שלא בוצע.

"מה זאת אומרת?", מארחתי היקרה אומרת. "אפשר להיכנס בכל שעה ולקחת מה שרוצים. גבינות, לחם, נייר טואלט". הכל של כולם, על אמת. היה לי קשה להאמין עדיין דברים כאלה, שלוקחים כמה שצריכים ונותנים כמה שיכולים, אבל לא היה לי זמן להרהר בזה וכבר החזקתי ביד עשרה גלילי נייר טואלט ושמונה ארטיקים. נו, שיהיה. דפקנו אותם. או בעצם לא, כי זה מותר.

לכל זבל יש פח

לא שתיתי קפה בבוקר, רק מעצם המחשבה שלא אדע לאיזה פח לזרוק את הכוס המשומשת. כל כך הרבה אופציות של פחים, לכי תדעי איזה פח הוא הנכון. לא ידעתי אם החזקתי ביד פלסטיק נקי, שאריות של צמיג מעובד, קרטון עבה או גילגולי עיתון. אז אכלתי תפוח לעיניה המשגיחות של מארחתי, ופתאום ניתקפתי זיעה קרה כשהושטתי את ידי מעבר לשיח כדי לזרוק את הליבה. מבטה היה חד וצעקתה הבהילה את הציפורים (אגב, להבהיל ציפורים זה מותר?). "אבל זה זבל אורגני", הגנתי על עצמי.

להשליך רק לפח מיוחד. תפוח (צילום: index open)

מסתבר שיש כמה וכמה סוגים של זבל אורגני. כאלה שמותר לזרוק וכאלה שגם להם יש פחים ייחודיים. נשלחתי היישר מכאן אל המרכז הלימודי של שרשרת תהליך הקומפוסט - בניין הגאווה של הקיבוץ, הכולל התמחות ירוקה, סיורים וסדנאות, אקולוגיה יצירתית ועוד. מחיר לאדם בודד בחדר לשני לילות - 1,260 שקלים. קורס של שישה שבועות לתכנון אקולוגי יעלה 11,000 שקלים.

כנראה שאמשיך להרגיש בסדר עם עצמי אם אזרוק תפוח באיזו גינה. שאם ארצה להתגלגל בבוץ פשוט אעשה זאת, ושאם ארצה להיות אינדיאנית פשוט אשים נוצה על הראש ואדלג במעגלים. בטוח שאמשיך לזרוק בקבוקים למחזור כתמול שלשום, כי זה באמת באמת חשוב. אני מברכת על פועלם של אלה שרוצים לשמר ולשמור, אבל בסכומים כאלה עדיף לטוס לטיול באירופה.