איך ניפטר מהסיוע האמריקני

בסלון האווירי בפריז שבצרפת, הוצגו השבוע מטוסים, טילים, מערכות נשק מתקדמות, ובאופן לא מפתיע, חלקה של התעשייה הבטחונית הישראלית גבוה לאין-שיעור ביחס לגודלה הגיאוגרפי הזעיר. תוצרתה משרתת את מערכות הביטחון בישראל באופן שמדינות רבות מקנאות בה, והייצוא הביטחוני של ישראל מדורג במקום הרביעי בעולם.

ממקום זה כדאי להביט מעט לאחור ולבחון כיצד הגענו עד הלום. למעט חברת אלביט מערכות בת ה-42, התעשייה האווירית, הצבאית ורפא"ל הן חברות בנות גילה של המדינה לערך. 'הפריצה' של התעשיות הללו אל העולם אינה מקרית. הנועזות, כוח היצירה והמקוריות הם המאפיינים את ראשי החברות על עובדיהן. ואולם גורם אחד המתקשר לימים הללו נשכח מעט: כל אימת שהוטל אמברגו על ישראל התרחשה "קפיצת מדרגה" לאורכן ולרוחבן של התעשיות הללו.

בין הבולטים היה האמברגו של צרפת (תחת שארל דה-גול) על נשק וחלפים שבועות ספורים לפני מלחמת ששת-הימים. דמיינו מצב בו כל חיל האוויר של השנים ההן היה מורכב ממטוסים וחימוש אווירי מתוצרת צרפת, ולפתע, אפילו חלפים לא ניתן לקנות, ערב מלחמה. לצרפת קראו אז "הידידה הגדולה של ישראל".

האמברגו הצרפתי חל אפילו על נשק שכבר שולם עבורו, כמו מטוסי מיראז' 5 וספינות טילים. חמש ספינות הטילים שהיו מיועדות לישראל הולאמו, מה שגרר מבצע להברחתן ארצה תחת אפם של הצרפתים. ספינות שרבורג הן נקראו, על-שם הנמל בו עגנו. כל שרטוטי מטוס מיראז' 5 הועברו אחר-כבוד אל ישראל, תחת עיני הצרפתים. ראשית פיתוחו של מטוס הנשר ולימים מטוס הכפיר החל בעקבות כך.

גם בריטניה הצטרפה למסיבות האמברגו על היהודים. גם כאן, טנקי צ'יפטיין חדישים שהיו מיועדים להחליף את טנקי הצנטוריון, לא הגיעו לישראל. טנק המרכבה סימן 4 וקודמיו לא היו באים אל העולם אלמלא אמברגו זה.

צריכים אותנו

ומה עניין זה של האמברגו לימים אלה?

ב-1980, חיכו 16 מדינות בקוצר רוח לדעת אם ישראל תקנה את מטוס ההתראה הוקאיי. היא רכשה ארבעה מטוסים, ואז נסללה הדרך בפניהן לרכוש אותו גם הן.

כמה שנים קודם לכן התחרו ארה"ב וצרפת על ליבו של חיל האוויר בבחירת מטוס הקרב העתידי. התחרות היתה בין מטוס F-16A לבין מטוס המיראז' F-1 הצרפתי. הבחירה הישראלית במטוס האמריקני לא נבעה מיתרון מזהיר שלו על מתחרהו. ההבדלים בין השניים מזעריים ולא בהכרח לטובת זה האמריקני. הדרך להחלפת מטוסי הפנטום בחילות האוויר של ברית נאט"ו באותם ימים היתה קצרה להפליא. קראו לה אז "עסקת המאה".

אלו מעט מהדוגמאות בהן תרומתה של ישראל לתעשיית הנשק האמריקני לא נמדדת רק בכסף ישיר. ביום בו נחתמה העסקה לקניית 102 מטוסי סופה, נאמר מעל כל במה שעלותם של באה על חשבון משלם המיסים האמריקני. אך אין טעות גדולה מזו. הסיוע האמריקני לישראל לא עולה למשלם המסים שם סנט אחד. להחלטת ישראל לקנות מטוסים יש משמעות מזמינת כסף רב. בימינו קוראים לזה קידום מכירות משובח. בשתי הדוגמאות ניתן לראות שבעצם צעדי ישראל יצרו אלפי מקומות עבודה בארה"ב.

מעבר לנושא הפרנסה, ישראל הינה שדה ניסויים של מערכות נשק שבלעדיו היתה ארה"ב מוציאה הון עתק למציאת חלופה נאותה. עד לסיום המלחמה הקרה, המידע המודיעיני שהעבירה ישראל אודות נשק סובייטי, טקטיקות לחימה, מערכות הגנה בפני מטוסים ועוד, מוערך על-ידי סנאטורים בארה"ב בסכומי עתק, 50 מיליארד דולר.

יחסי ישראל-ארה"ב כה מורכבים, עד שלא ניתן לפתור את נושא הסיוע בהינף מאמר. אולם הסכנה בקשר ההדוק מדי היא ההתמכרות לכספי הסיוע. אזרח ממוצע, אם יישאל לגובה הסיוע ביחס לתל"ג השנתי, ישיב במספרים דו-ספרתיים כגון 30-40%. גם אם האמת נעה בין אחוז אחד לשניים, בתודעתו של האזרח וגם של חלק ניכר ממקבלי ההחלטות קיימת תלות מוחלטת בארה"ב, עד כדי רפיסות מבישה.

אך הסיוע האמריקני לישראל אינו מחייב התנצלות מתמדת, אלא ידיעה ברורה שהאינטרס האמריקני לקיומה של ישראל דמוקרטית במרחב הדיקטטורי עולה כסף.

אולם ברור שיש למצוא דרכים כיצד ליצור תודעה בריאה כפי שיש במדינות נאט"ו. הן נהנות מהנחות ברכישת נשק בעוד ישראל משלמת תמורתו עד הסנט האחרון. ההגדרה כי ישראל הינה שכירת החרב הזולה ביותר בעולם, היא יותר מסתם משפילה.

יכולותיה המוכחות של ישראל בתחומי התעשייה הביטחונית ובתחומים רבים אחרים מאפשרים לה להתמקח על מחיר השירות. ישראל יכולה לבקש אם לא לדרוש תמורה במטבע ישראלי ולא בעסקאות סיבוביות. ראוי לה לשקול קשרים עם מדינות אחרות, או במילים מפורשות יותר: אין שום הכרח לצייד את כל חיל-האוויר הישראלי במטוסי-קרב ומסוקים דווקא מארה"ב. ביום בו יתרחש המהפך הזה, יש סיכוי שיתייחסו אלינו לא כאסקופה נדרסת.