"לא מצליחה בדייטים, הגברים מריחים את הייאוש"
"הם מבינים שאני בת 35 והשעון הביולוגי מתקתק, ואני בלחץ למצוא בן זוג. הם חושבים שאני רואה בהם רק תורם זרע פוטנצאלי. אבל מה שאני באמת רוצה זה חבר". אימון לזוגיות
עינת החלה לדבר בלי להשתהות. "אני בת 35, מעולם לא היתה לי מערכת יחסים, אני ממש ממש בודדה. אני רוצה קשר, רוצה בן זוג. אני מרגישה כמו בור שחור בתוך הלב קשה, לי לנשום מרוב שאני רוצה לא להיות לבד.
אני יוצאת לדייטים שוב ושוב ואני לא מצליחה לעבור את הדייט הראשון, כל מי שמוצא חן בעיני, ואני מוכנה להתפשר מאוד, לא מתקשר ואני כבר יודעת בסוף הדייט שזה לא יקרה. אני לא יודעת מה דפוק אצלי, אבל אני לא יכולה להמשיך ככה. אני חושבת שהגברים מריחים שאני נואשת".
"למה את מתכוונת שהם 'מריחים שאת נואשת'?", שאלתי.
"הם מבינים שאני בת 35 והשעון הביולוגי שלי מתקתק, ואני בלחץ למצוא בן זוג, סליחה, אבא לילדים, והם כנראה חושבים שאני רואה בהם רק תורם זרע פוטנציאלי".
"וזה באמת כך?", המשכתי.
"ממש לא, מה שבאמת חשוב לי זה למצוא בן זוג, אני אפילו לא בטוחה מה אני מרגישה כלפי ילדים, עד ממש לא מזמן עוד הייתי ילדה, מה שאני רוצה זה חבר".
"אז למה את חושבת שהגברים שאת מעוניינת בהם מרגישים שאת נואשת? האם את משדרת משהו נואש? מתנהגת באופן שונה מהרגיל?".
"האמת היא, שכשאני פוגשת גבר שמוצא חן בעיני, אני מאבדת קצת את הצפון, אני מפסיקה לחשוב על עצמי והופכת במובנים מסויימים להיות שקופה". כך הסתיימה הפגישה הראשונה.
"השבוע האחרון היה לי מאוד קשה", אמרה עינת בתחילת המפגש הבא, "הוצפתי בהרבה דברים ששמרתי ארוזים בקופסאות קטנות ומסודרות. היו לי שעות רבות של מחשבות ובכי והבנתי שמאז ומתמיד אני ככה".
רוצה זוגיות כמו של הוריה
עינת, מנהלת במוסד ממשלתי, אקדמאית, גרה בדירה משלה – מסודרת. ביקשתי מעינת לספר על חייה. היא סיפרה על הלימודים באוניברסיטה שסיימה בהצטיינות, על השירות הצבאי בתפקיד מעניין בחיל המודיעין, פעילה בצופים, חברים טובים בבית הספר ועל כך שתמיד היתה תלמידה מצוינת והביאה נחת להורים.
היא סיפרה על הקשר הטוב עם אחיה והזוגיות הטובה מאוד של ההורים, זוגיות שגם היא היתה רוצה לעצמה, שיש בה חברות ואהבה, זוגיות שעברה את המוות של אלון, אחיה שנפטר בגיל שמונה חודשים. ושנתיים וחצי לאחר שנפטר נולד אמיר. אני כבר הייתי בת שתיים עשרה. אמיר הביא אור הביתה. אני מאוד אוהבת לבלות איתו שעות גם היום.
"ספרי עוד קצת על המוות של אלון", ביקשתי. עיניה של עינת נמלאו דמעות.
"אני לא יודעת על זה הרבה , אבל הוא נפטר בניתוח לב, הוא נולד עם מום קשה שאנחנו לא ידענו עליו הרבה, אבל ההורים היו הרבה בבית החולים, אבא אמר שהיו תקלות באבחון ובטיפול ומאוד כעס. הרבה שנים לא חשבתי על זה".
"האם את רואה איזשהו קשר בין המוות של אחיך לקושי שלך למצוא זוגיות?", שאלתי.
"לא, איזה קשר יכול להיות?",אמרה, "זה היה אירוע מאוד קשה שאיחד את המשפחה ואחריו קיבלנו את אמיר, שהביא הביתה שמחה ותקווה".
לא הבאתי חברים הביתה כדי שלא יהיה רעש
בפגישות הבאות דיברנו על התקופה שעברה עינת והמשפחה אחרי שאלון מת. עינת נזכרה לאט לאט בשקט שפקד את הבית.
"היתה דממה, אף אחד לא דיבר, אני לא זוכרת שהיה בכי, כולם תפקדו כמו שצריך, אני זוכרת שניסיתי לעזור בכל מה שיכולתי, ניסיתי לא להפריע ולא להיות לנטל, כל מה שהיה קשור אלי היה בסדר גמור, בלימודים, בלטפל בעצמי, עשיתי הכל לבד. לא הבאתי חברים הביתה בכלל כדי שלא יהיה רעש וכדי שלא יפריעו.
אתה יודע, כשאני חושבת על זה, פה התחלתי להיות שקופה, זה המקום שבו נעלמתי, שהלכתי על קצות האצבעות כדי שלא יראו אותי. אני חושבת שהאבל של אבא ואמא היה כל כך גדול שלא היה שם מקום לשום דבר אחר, אני זוכרת שבועות ארוכים שאבא לא היה חוזר הביתה ולא ידענו איפה הוא.
אני זוכרת את התפרצויות הכעס והזעם שהיו לו, ואת אמא מנסה ולא מצליחה להרגיע אותו. הייתי אז בת תשע וקצת ואני חושבת שהזדקנתי באותו הזמן בהרבה מאוד שנים. כשאני חושבת על זה, מאותו זמן הפסקתי לצחוק כי צחוק עושה רעש, הפכתי להיות הילדה הטובה".
עינת בכתה, דמעות של כעס, דמעות של צער על הילדה שלא תהיה, על הילדה שלא היתה.
"אני מבינה את ההורים שלי אבל אני כועסת עליהם שבחרו באחי המת ולא בי. שבגלל המוות של אחי, גם אני עברתי סוג של מוות, הפסקתי לחיות".
דיאלוג עם הילדה שבתוכה
בשבועות הבאים עינת המשיכה בדיאלוג עם הילדה שבתוכה, הילדה שהלכה על קצות האצבעות ולמדה מחדש ללכת. עינת בחרה לכתוב את כל מה שעברה בספר. היא כתבה בשני קולות. עינת תיארה את המפגש המרגש והכואב עם הילד הפנימי שבתוכה, עם זכרונות הילדות, וכתבה על החלומות שהיו לה ועל אלו שהיא עומדת להגשים.
עינת הבינה שהפחד, שחוויה כזו עלולה לקרות גם לה בנישואיה, הוא זה שעצר אותה מלהיות בקשר. שהחשש שארוע נורא יכול לקרות במשפחה ושהיא תהיה במקום שבו היתה אמא שלה, היה בלתי נתפס עבורה.
הזמן חלף ועינת הפכה פחות שקופה ויותר נמצאת ויודעת מה היא רוצה. היא דיברה על המוכנות שלה להיכנס לקשר ולהקים זוגיות. העוצמה, הרצון והנחישות שהיא הפגינה היו ברורים לעין כל.
התהליך הסתיים, וכחודש לאחר פגישתנו האחרונה קיבלתי בדואר ספר. זה היה ספרה של עינת, היא קראה לו "כבר לא נואשת"...
- הכותב הוא יועץ לקראת זוגיות. אתר זוגות
אני לא יודעת מה דפוק אצלי
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
