שתף קטע נבחר

הזונות גם

באזור הכי מטונף בתל אביב פועל בר שבו אפשר להתיישב לדרינק, לראות קצת פורנו, לסכם את התנאים ולקחת מישהי - בדרך כלל מישהי שנולדה מישהו - לחדר בקומה העליונה. רק אל תטעו, אומר אסי גל אחרי כמה לילות וימים עם האנשים שיושבים ושוכבים שם: זה ממש לא מכון ליווי. זה דרגה אחת מתחת

על השלט בחוץ כתוב VIP sex rooms. אורן* הברמן מסביר לי שבקומה העליונה יש חדרים להשכרה, 50 שקל לשעה. במהלך היום והלילה מגיעות זונות - טרנסג'נדרים, הומואים ולפעמים גם סתם בנות - ואם משהו מסתדר, אפשר לקחת חדר למעלה.

 

אני מתיישב ומזמין שליש קרלסברג. 17 שקל, וקיבלתי גם בייגלה וזיתים. לא רע. מעלי, על מסך פלזמה, רץ סרט פורנו של נשים שמנות עם ורידים בולטים שדוחפות בקבוקי בירה לאן שרק אפשר. בצד השני של הבר, על מסך פלזמה גדול יותר, אם.טי.וי נותן את המוזיקה למקום.

 

על הבר יושב בחור שמנמן בסווטשרט ורוד וממזמז בחורה קטנה. היא לא ממש נהנית, ומנסה לדחוף מעליה את הידיים שלו. לידם יושבת רוזה, טרנסג'נדר בן 60 שצוחקת כל הערב עם עמוס, הבעלים, הומו מזדקן בן 50 פלוס. מאחור, צמוד לקיר, יושב בחור שחסרות לו שלוש שיניים קדמיות ושותה חצי גולדסטאר בבקבוק. גם כן 17 שקל.

 

גבר נמוך עם משקפיים ושיער שיבה נכנס עם זונה בת 30 או 19. ההרואין מחק לה את הגיל. אורן מכיר אותה; הם מתנשקים לשלום והוא נותן לה סדינים נקיים, שתי מגבות ושני קונדומים לקחת לחדר.


 

הבחורה הקטנה מצליחה להשתחרר והולכת. "זה בגלל שיש לך זין קטן, אה, פיליפ?", צוחקים רוזה ועמוס על הגבר שנשאר בלעדיה. אורן מדבר בטלפון עם החברה שלו: "אני אבעט לך בראש! טוב מאמי, תעירי אותי בעשר". הבחור שיושב לידי קורא לבחורה שאיתו בת זונה, ואז מנשק אותה ושואל אותי מה אני חושב על מאיה בוסקילה. התשובה שלי מצחיקה אותו והוא מביא לי כיף. "אחי, אנחנו מסטולים", הוא מעדכן אותי. לא מגראס.

 

נכנס אתיופי. הוא מבקש יין. "אדום?", שואל אורן. האתיופי מעדיף חצי יבש. "אה, לבן. יש לי קר. מתאים לך?". האתיופי לוקח את היין ומתיישב גם הוא מאחור. אחרי כמה דקות נכנסת מישהי, מסתכלת מסביב ומתיישבת לידו. הוא קונה גם לה כוס יין. עשר דקות אחר כך הם עולים למעלה. הנמוך והמחוקה יורדים אחרי 40 דקות. החזיק יפה הקשיש. אורן עולה עם שפריצר לנקות אחריהם.

 

ב־2:00 מתחיל אורן לסגור. סקוט פיצג'רלד, שבעצמו הרגיש כמו זונה זקנה שמקבלת 4,000 דולר בשביל סיפור קצר, אמר שבלילה האפל של הנפש השעה היא תמיד 3:00. בלילה האפל שכאן, זאת השעה שבה הזונות שעדיין צריכות כסף לשכר דירה יוצאות לרחוב.

 

הבר ממוקם במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, כמובן. אותו אזור שפעם היה העורף החקלאי של העיר, אחר כך מקום מפגש לחיילים וליצרני דיסקים מזויפים, והיום הוא כמו להקה מהאייטיז באיצטדיון רמת גן: אנשים שאבד עליהם הכלח במקום שתמיד היה מכוער. לא מזמן היתה כתבה באחד המקומונים של תל אביב על חמישה מקומות לצאת אליהם באזור הזה - שתי מסעדות פרסיות, שווארמה ושני ברים, כולם ברחוב השרון. בשעות היום האזור הומה, נכתב שם, אך עם רדת הערב האווירה משתנה. "שפע של מקומות חניה והסמיכות לצירי הגישה המרכזיים של העיר הופכים את המקום לאזור נוח לבילוי לילי". רק לא לשכוח סכין.

 

רחוב השרון הוא החיבור של האזור עם הציוויליזציה, אבל רק מרחוב מקווה ישראל צפונה. זה כאילו שהתחנה המרכזית היא שולחן בבית ספר יסודי שסימנו עליו קו: הצד הזה שלנו, של הילדים המקובלים, והצד השני הוא של הילד שכולם מתרחקים ממנו. באנגלית קוראים לאנשים ולמקומות כאלה Seedy: משהו שפל מבחינה מוסרית, מקום שיש בו מיניות שמעורבת עם טינופת. לא לכלוך מסעיר של תקרא־לי־כלבה־במיטה; הכי רחוק מזה. טינופת שעושה לך חשק לקרצף את כל הגוף ולחזור לישון בתנוחה עוברית ליד החברה הצדיקה שלך.

 

על הטלפון הציבורי בפינת רחוב השרון ומקווה ישראל יש מספר טלפון של "אוהבת לקבל בתחת". כשמתקשרים עונה קוקסינל, שבאמת אוהב לקבל בתחת. רק תבוא. בפינה עומדת קבוצה של זונות. לא משנה אם זה יום או לילה, תמיד יש כמה. כמו שפיליפ הברמן יסביר לי בהזדמנות אחרת, "תמיד יש מישהו חרמן". בהמשך הרחוב, בחניון, עומדים נערים צעירים להשכרה. אנשים לוקחים את הזונות מכל הפינות האלה לחניון צדדי, לחצר אחורית של בית, או - אם יש להם קצת יותר קלאסה - לבר VIP.


 

מבפנים זה נראה כמו מקום לגיטימי עם טאץ' סקסי. הבר ארוך וישר, ובקצה אחד שלו יש חוברות של "בננה" ו"סקסימו" למי שרוצה להזמין בחורה מבחוץ. לבד אדום מרפד את הקירות, מנורות אדומות בתוך אהילים מזכוכית בצורת חבצלת, נברשות קטנות ושתי מראות ענק. מישהו פה היה בהולנד, או לפחות ראה אותה בסרט פורנו.

 

חוץ ממסכי הפלזמה הגדולים, יש גם אחד קטן שממנו מביט הברמן על פרוזדור הקומה העליונה - איפה שנמצאים החדרים - כדי לשמור שהלקוחות לא יעשו בלגנים. מתחת לבר הוא שומר את הערכה לחדר; מאחוריו, ליד הזיתים והבייגלה, יש אקסטרה קונדומים וג'ל סיכה שאפשר לקנות בשבעה שקלים לשפופרת. מבחר האלכוהול דווקא מפתיע: וודקה גריי גוס, טקילה קווארבו, אבסולוט בכל הטעמים, אפילו אגסים. נראה שהיה אפשר להסתפק כאן בבקבוקי גולדסטאר בתוך צידנית, אבל אז היתה נמחקת כל המהות של המקום. רוב האנשים שמגיעים הנה רוצים להרגיש כאילו הם יצאו לדייט.

 

ארבעה גברים על הבר. הכבד מביניהם, זה שנראה כאילו הוא שליח של המאפיה, מזמין עוד אייריש קרים ובלנטיינס. ברווח של כיסא מהם יושבת הבחורה היחידה, בלונדינית גדולה במיני שחור ובגרבוני רשת דקיקים. אם היה לה קעקוע על הזרוע, היא יכלה להיות הבחורה שהאלק הוגאן מביא איתו לזירה. בניגוד לפעם הראשונה שבאתי לכאן, הערב הפורנו נעים. נורמטיבי. בחורות, גברים, קצת חרוזים אנאליים.

 

נכנס גבר בן 50, מתיישב ליד האישה. הם עדיין לא מדברים. האישה מבקשת מפיליפ הברמן עוד בקרדי קולה. "פפסי או קולה?", הוא תוהה. "פפסי", היא מפתיעה. "אצלנו באמריקה שותים רק פפסי". המבטא שלה נע על הקו שבין רוסי לאמריקאי; לולא הפפסי, הקהל לא היה יכול לנחש מאיפה היא. אבל זאת אחלה שורת פתיחה. "את מארצות הברית?", שואל הבחור שהתיישב לידה. היא מהנהנת ומספרת קצת. הוא מזמין אותה לעוד משקה, הפעם וודקה רדבול. היא מספרת לו שקוראים לה ננסי ושהיא לא יכולה להסתכל על הפורנו שבמסך. הוא אומר שגם הוא לא.

 

ג'רי גרסייה נכנס בדלת. אשכרה: זקן מדובלל, הרבה שיער מדובלל, משקפיים, חולצה משובצת שגדולה עליו בכמה מידות למרות שהוא ממש לא קטן, ושקית שחורה ענקית. הוא בוחן את הסביבה ורואה שננסי היא הבחורה היחידה. פיליפ קולט אותו ומברך לשלום. הוא נבוך מכדי לצאת ומתיישב, אבל מזמין רק סודה. רגיל, בלי טעמים. יש לו מבט מוטרף בעיניים.

הגבר ממשיך לשוחח עם ננסי. בניגוד לג'רי, הוא לבוש היטב: חולצת כפתורים נאה, מעיל זמש שחור. ג'רי מחליט להיכנס לשיחה, מבקש סיגריה. "אני לא מזהה את המבטא שלך", הוא אומר לננסי. אני אמריקאית, היא מסבירה גם לו. הוא לוקח כיסא ומתיישב בין שניהם. המחויט זז קצת אחורה ושניהם מדברים איתה. כשהיא קמה לשירותים הם מחייכים אחד לשני. "אז מי משניכם עולה איתי לחדר?", היא שואלת כשהיא חוזרת. ג'רי מהסס. היא יקרה, 300 שקל, ובכלל כל עניין הכסף לא מתאים לו. אחרי עוד דקה הוא הולך. המחויט נשאר. "למה כאן?", הוא מנסה, "בואי נלך אלייך". כאילו היא לא זונה והוא לא לקוח. "אצלי יש שכן שמציץ מהחלון", היא מתרצת, "וחוץ מזה, מה רע פה? צ'יק צ'ק עולים לחדר". הוא מוותר. הם שותים עוד קצת בדממה והוא הולך. אחרי כמה דקות גם היא יוצאת.


 

ננסי היתה פעם גבר. בשלב מסוים היא הרגישה רצון עז להיות אישה והפכה לטרנסג'נדר. ואז לזונה. למה? כי כשאתה גבר בן 37 שמרגיש שהגוף שלו מחוספס לו מדי, ובמקום לחשוק שיניים אתה הולך על זה ומתחיל לגדל דברים מסוימים ולהקטין אחרים, אין לך הרבה אופציות בחיים. אין הרבה חברות הייטק שיעסיקו מזכירה עם ידי ענק וגרוגרת. היא גם טוענת שהיא חרמנית ואוהבת מין. מצד שני, כל פעם שמישהו אומר לה "לחיים", היא אומרת "חיים מת, נגיד 'לשמוליק'". אז בהחלט ייתכן שעניין החרמנות גם הוא חלק מרוטינה.

 

מירי היא לגמרי אישה. אמנם גם היא ענקית, אבל אצלה זה מתרכז באזור הישבן. "מה שלומך?", היא מתחילה עם מישהו שיושב באחד השולחנות הצדדיים. הם מדברים קצת והיא מציעה שהם יעברו לשבת על הבר. הוא מסרב. כל הערב הוא בחן בחורות מהקטלוג של "בננה", ומירי רחוקה מלהיות דומה למודלי היופי להשכרה שהעיתון ההוא מציע. אבל היא כבר התחילה איתו והוא כבר פה, אז יאללה. "למה שלא תשבי פה?", הוא מציע. מירי מתלבטת. על הכיסאות הגבוהים שבצד היא לא ממש יכולה לשבת. הכיסאות על הבר רחבים יותר. שם היא יכולה לשבת בנוח ולהרגיש קצת מושכת. אחרי עוד התלבטות היא לוקחת כיסא מהבר ומעבירה אותו ליד השולחן. יש לה חיוך חמוד, למירי, חיוך של מישהי ששמחה להיות איתך. הבחור מזמין לה קולה. אחרי עשר דקות הם עולים לחדר, בדיוק כשננסי חוזרת. הכבד עם האייריש קרים מתיישב לידה. שיחה קצרה והוא שואל על המחיר. היא עונה וגם הם עולים.


 

נכנסת סימה עם בחור מקריח במשקפי שמש אוקלי ובז'קט רוח לבן. בניגוד לתהיות שהיו לי לגבי ננסי, סימה היא בבירור בחור: לסת מרובעת, כפות ידיים ענקיות, אבל גם חזה ענק. לא ברור אם היא לפני או אחרי הניתוח. המקריח כבר יודע; זאת לא הפעם הראשונה שהם ביחד. סמירנוף אייס בשבילה, היינקן קטן בשבילו.

 

נכנסת זונה נוספת שבקלות לוקחת את תואר היפה של הערב, וקוראת לסימה שתשב איתה. סימה צועקת לה בחזרה, "מה פתאום, מפגרת, אני עם לקוח". המקריח צוחק במבוכה. "עאלק", הוא מנסה לשנות נושא, ואז פותח לסימה את החצאית ג'ינס ודוחף אצבעות. "יאללה, בוא נעלה לחדר", היא אומרת. המקריח מנסה להראות שהוא שולט בעניינים. "אין לחץ", הוא עונה, וממשיך לחפור למטה. עוד בירה. הוא מניח את הז'קט על הברכיים שלה, ובשלב מסוים גם מנסה להוריד אליה את הראש. "הלו הלו, לא פה", היא דוחפת אותו בחזרה. נכנסים עוד ארבעה גברים.


 

מי בא לשם. זה הדבר הראשון שמעניין את כל מי ששומע על מערת המסתורין שאני מבקר בה. מה מאפיין אותם? אז זהו, שכלום. הם אנשים. אני יכול להמשיך לתאר אותם באורח מגומגם, אבל פרט לאיזה ג'רי גרסייה אקראי, רובם מאוד רגילים. הקהל בשעות היום מורכב בדרך כלל מעובדים זרים, אבל יש מצב שאלה פשוט נכנסים לבירה במזגן אחרי יום עבודה מסריח. בכל מקרה, הם שם בעיקר כדי לעשות ביזנס: "יו גיב מי דה מאני, איי גט יו דה פייפרס. נו פרובלם". מדי פעם נכנס גם איזה נער, תיכוניסט עד עתודאי שמוטרף על אחת הבנות. בניגוד לסרטים ישראליים, שבהם הצעירים שהולכים לזונות הם תמיד מיקואים ואלטמנים כאלה, במציאות הם צעירים לבנבנים וממושקפים עם זקן טיפשי ותיק גב על חצי כתף. יותר פישנזונים, רק לא שמחים בכלל.

 

אלה של הערב לבושים יותר טוב, צעירים בשנות ה־20 שהתארגנו ליציאה. אבל גם הם עצובים, והיו מעדיפים להיות במקום אחר. אין להם יותר מדי כסף; הבגדים של כולם נקנו מקסימום בהאנגר. לא סמרטוטים, רק בגדים כאלה שכמעט יושבים בסדר. ויש הרבה אתיופים, ומדי פעם נכנס גם איזה דתי שגורם לכולם להרים גבה. ואף אחד מהלקוחות לא גאה בעצמו. תשאלו מאיפה אני יודע - אולי הם נהנים מהרעיון של זיון קל ב־150 או 300 שקל, בחדר עם מזגן בכולה 50 שקל לשעה. אבל אם זה היה ככה, הם לא היו בורחים מיד אחרי הזיון. תמיד הבחורה יורדת קודם, ואחרי שהיא כבר מתיישבת יורד הבחור ונעלם החוצה - הכי צמוד לקיר האחורי שהוא יכול. אף אחד לא עוצר להגיד ביי, תודה. בורחים. היי, הרגע זיינת, לא תישאר? לא תוריד עוד איזה בירה? לא, כולם בורחים.

 

הבר פתוח עד 2:00 בלילה באמצע השבוע. בשישי־שבת אפילו עד 5:00, תלוי באקשן. ויש הרבה יותר אקשן. אני מגיע כשהבר כמעט מלא, ומתיישב ליד אחד השולחנות בצד. במרכז יושבת קבוצה גדולה של ערבים, וביניהם הבנות הקבועות ועמוס, בעל הבית. לא יודע למה, אבל הערבים האלה מתנהגים אחרת מהקהל היומיומי. אין להם את העניין של בואי נזמין אותך למשקה; הם יושבים, שותים, מדברים קצת עם הבחורות ועולים לחדר. לא משנה להם אם היא אישה או גבר עם פיאה, רק כמה היא עולה, ובעלי הפיאה עולים פחות.

 

רק לאחד מהערבים זה כן משנה. הוא כבר שכר חדר וקיבל סט מגבות, סדין וקונדומים, אבל עכשיו כשהוא מבין שהבחור שלא נראה בכלל כמו ליידי הוא אכן לא, רוצה לבטל. אורן מתבאס עליו. "כבר הכנסתי לקופה", הוא אומר. גם ההיא נעלבת: "גם אם הוא ירצה, עכשיו אני לא באה". אורן בבעיה. צריך לעשות ביטול ועניינים, פרוצדורה. בינתיים יורד מהחדר חבר של המבטל אחרי שבילה. מספרים לו מה קרה. שואל כמה הבחורה עולה, אומרים לו 150. אומר סבבה ועולה שוב לחדר, הפעם איתה. בינתיים המבטל בודק ב"בננה" כמה תעלה לו מישהי אמיתית, אישה לגמרי. אורן עושה בשבילו טלפונים. מתברר שאישה עולה 600. "זה יקר לו", הוא אומר לפקידה בטלפון, "יש לך ב־250?". הפקידה מתעצבנת ואומרת שב־250 הוא יכול לקחת את אחת מהזקנות המקומיות. אורן מצידו לא מאבד את הקוליות: "למה מה יש לך שם, בנות 17?". ההיא מנתקת לו.


 

ערבי אחר רוצה את האמריקאית, אבל היא יקרה לו. הוא מסתכל מסביב; רוזה פנויה. לא משנה לו שהיא נראית כמו אחד מהשלדים האלה שנלחמים נגדם ב־God of War. הוא סוגר איתה על 150. "אני נותנת להם לגמור איפה שהם רוצים", היא אומרת לננסי. הבחור מרוצה והם עולים.

 

קטי, הקטנה שכבר ראיתי פה בערב אחר, מתיישבת לידי. היא שואלת אם יש לי 25 שקל להזמין אותה לכוס יין. אני מזמין. היא מדברת איתי קצת, מספרת לי שננסי הציע לה נישואים כשהוא עוד היה גבר, ושרוזה עדיין גבר, ושיש לקוחות - כמו בנימין חסר השיניים שיושב על הבר באותו זמן ומרים לה כל רגע לחיים - שגם אם היא תרעב ללחם, לא תלך איתם. היא בת 35 ויש לה ילד בן 17. הוא סבבה, הם מעשנים ג'וינטים ביחד, אבל היא עדיין צריכה כסף לממן אותו ואת הדירה שלה בשינקין. היא צוחקת מכל מה שאני אומר ומדי פעם מניחה עלי ראש. 25 שקל, ואני מרגיש כמו וינסנט צ'ייס. כשאני מסיים את הבירה שלי היא שואלת אם אזמין עוד אחת. כשאני אומר לה שאין לי כסף, היא פונה לדבר עם מישהו אחר. נגמר אפקט הווינסנט צ'ייס.

 

אחרי 20 דקות רוזה יורדת. "איזה זין יש לו?", מתעניין עמוס. "זין גדול", היא עונה. כשהוא יורד כולם מוחאים לו כפיים.

 

אין פה ממש לקוחות קבועים. יש כאלה שהברמנים מכירים כי הם באים פעם בחודש, אבל לא מעבר לזה. הקבועים היחידים הם הזונות. לאלה של התחנה מרכזית אין סרסור, ככה שאת המחוקות מהרואין אפשר לראות לפעמים מדדות אחרי לקוח שקיבל את שלו וברח בלי לשלם. בבר, למרות שהברמנים מצהירים בבירור שאין להם קשר לבנות והם רק מספקים את המקום, יש תחושה של ביטחון. הברמנים מכירים את כולן, וכולן מכירות את כולן.

 

רוזה ורוסייה מבוגרת מדברות עם הומו צעיר על המשפחה שלו, ועל מנחם אחד שאשתו זונה. "בטח שאני מכירה אותה", אומרת רוזה, "קודם היא היתה חשפנית, אחר כך נהייתה זונה". מירי מספרת על לילה שעבר עליה עם גברים סודנים. "בסוף היו צריכים לקרוא לאמבולנס", היא אומרת. "היה אחד, הוריד את המכנסיים, עד לפה הגיע לו" - היא מסמנת על הברך - "וזה עוד כשהיה רפוי". זונות, כמו כולנו, צריכות את המקום השכונתי שאפשר לשבת בו ולקשקש על איך שמזיינים אותן בעבודה.

 

הערב רואים על הפלזמה בלונדינית שמציגה חור תחת למצלמה. עוד גבר אחד על הבר, קורא עיתון. אני מוציא סיגריות ומזמין גולדסטאר בבקבוק. לאורן כואב הגב. קטי נכנסת, שואלת אותו אם שמע מה קרה אתמול עם הבלונדינית. אני מנחש שהיא מתכוונת לננסי. היא מספרת שהבלונדינית פוחדת לבוא עכשיו, ואורן מבטיח לה שהכל בסדר. היא עושה לו קצת מסאז' ויוצאת.

 

נכנס עוד גבר. קשיש, קירח. מציץ בחוברת של "בננה". השקט נשמר. ננסי נכנסת. יושבת על הבר עם הגב לפורנו, כי היא לא אוהבת. היא נראית עצובה, או נסערת. מתחיל KLF באם.טי.וי דאנס, והיא מזיזה את הראש בטירוף. ננסי, אני קורא לה. היא לא עונה. אני מבקש מאורן שישאל אותה מה היא רוצה לשתות. "ננסי, הבחור שואל מה את שותה", הוא אומר לה. היא מזמינה וודקה רדבול. "תודה", היא מחייכת, ואז מסתכלת לתוך החולצה שלה. "אתה רוצה את זה, נכון?". אני עונה לה שאני לא יכול להרשות לעצמי אותה. "חכה", היא אומרת, "עוד מעט".

 

נכנסים עוד כמה גברים. אחד מתיישב לידה ומצמיד את הכיסא שלו אליה. מתחיל להעביר יד על הרגליים שלה, מרים לה את השמלה. אותה שמלה שחורה שהיא תמיד לובשת. מלטף לה את הגב, משחיל יד לתחת. היא נאנקת, הוא ממשיך. היא מרימה ראש אלי ומרימה גבות ומחווה עם הראש לכיוונו. "ננסי, מה קורה פה? קחי חדר", מתעצבן אורן. "פאק יו", היא צוחקת איתו. "כן", אומר הבחור שממזמז אותה. הם עוצרים, היא מסיימת את הוודקה רדבול, הוא מזמין לה עוד אחד. "את שיכורה לגמרי, אה?", אומר אורן כשהוא מגיש לה את הוודקה. "פאק יו", היא אומרת שוב.

 

לידי יושב סרגיי, פועל בניין רוסי, מעשן מגנה. הוא רוצה לדעת למה אין פה בנות היום. אני מסביר לו שיום ראשון זה יום חלש. הוא מספר לי שראה פה פעם מישהי יפה. לא כמו זאתי, הוא מצביע על ננסי. יפה, עם פנים כמו אישה, וגם דיבור, לא ככה כמו של גבר, דיבור טוב טוב של אישה. אבל רצתה 300 שקל, הרבה כסף. אני שואל אותו למה הוא לא הולך לבר ומשיג אישה בלי כסף. "אה, זה", הוא עונה, "אני רוצה ככה, קוקסינל. אבל יפה".

 

מירי וקטי נכנסות ומעיפות מבט אל ננסי. "מה קרה לה?", הן שואלות את אורן, "שיכורה לגמרי?". בינתיים הבחור משכיב את ננסי עליו ודוחף את הראש שלו בכל הכיוונים. התחתונים שלה בחוץ. כשעוברים מקדימה אפשר לראות את החבילה הקטנה שעוד נותרה לה.

"זאת לא", מבהיר שוב סרגיי לגבי ננסי ומניח יד על הברך שלי.

"גם אני לא", אני מבהיר בחזרה.

"מה לא?", הוא שואל. "אז למה אתה פה?".

אני פה בשביל הבירה, אבל תשאל את אורן. הוא בטח יכול לעזור. אני פונה לאורן ומספר לו שסרגיי מחפש מישהי יפה.

"יפות זה במכון", מסכם אורן. "פה אין יפות. רק נרקומניות". 

 

  • השמות בדויים, כל השאר נאמן למקור

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים