שתף קטע נבחר

  • דעות ומאמרים
זירת הקניות

פולו דה מאני

המדינה, התברר לאחרונה, נתנה מיליונים למפעלים שמאוחר יותר זיהמו את האוויר והמים. הם קיבלו את הכסף שלנו ואז ירקו לנו בפנים. המצחיק הוא שיש חוק בנושא אבל אין לא שיניים. עד שאלה יצמחו, מי שיודע לבקש יפה יקבל את הכסף שלנו - אפילו שידיו לא נקיות; המדינה לא תציב לו תנאים קשים מדי

דמיינו לרגע אדם שמקבל הנחה בכניסה לבריכה העירונית, עולה למקפצה ומשתין משם לתוך המים. זו הדרך המדויקת ביותר לתאר את המציאות המקוממת שנחשפה באחד מדיוני הכנסת האחרונים - ועוד ביום שהוקדש לדיונים על הסביבה.

 

נציג משרד התמ"ת סיפר שמפעלים שקיבלו בשנים האחרונות מענקים נדיבים מהמדינה - כלומר כסף שנלקח מהכיס שלי ושלכם - הורשעו מאוחר יותר בעבירות על חוקי הגנת הסביבה - כלומר הרעילו את האוויר והמים שאני ואתם נושמים ושותים. אני חשבתי לתומי שהחיים בישראל הכינו אותי להיתקלות עם מפגנים של חוצפה על בסיס יומיומי. כנראה שרק ילדים קטנים עושים פיפי מהמקפצה; החוצפנים האמיתיים עושים דברים אחרים לגמרי.

 

ככל שהמשכתי לקרוא אודות אותם מפעלים - שקיבלו סיוע מהמדינה ואז ירקו לה בפנים - הבנתי שהבעיה האמיתית היא בבריכה עצמה - כלומר במדינה שנתנה את הכסף. היא שבורה ומוזנחת, אז מה הפלא שלאף אחד לא איכפת לזהם אותה עוד קצת.

 

מי שומר על הכסף שלכם?

למה אני מתכוון: התברר לי שחוק שנחקק לפני כשלוש שנים כוון במיוחד למצבים האלה. תיקון לחוק עידוד השקעות הון, שהעביר ח"כ איתן כבל, אמור היה לסתום את הפרצה ולמנוע ממפעלים מזהמים קבלת מענקים מהמדינה. ההיגיון ברור: "אם אתה פוגע בנו, לא תראה מאיתנו שקל".

 

החוק קבע שתוך תשעה חודשים צריך שר התמ"ת לתקן תקנות שיגדירו בדיוק מי זכאי לקבל מענקים ועל פי אילו תנאים. החודשים חלפו; גם שנים חלפו; למעשה, עד היום לא תוקנו התקנות. החוק קיים אך אינו מיושם.

 

המשמעות היא שהמשכנו בוודאי לתת למפעלים ולבעליהם כסף במתנה, והם מצידם המשיכו - אולי - לזהם לנו את האוויר והמים. אני לא יודע אם זה קרה באמת כי כל עוד אין תקנות איש אינו טורח לבדוק למי מעניקים את הכסף ובאילו תנאים. זה כבר ממש הרגיז אותי: במדינה מתוקנת, כסף שיוצא מהקופה הציבורית צריך להגיע רק לידיים נקיות, שלא הזיקו לציבור, לא הרעילו אותו ולא פגעו בו.

 

ומי שומר על הקרקע שלכם?

כל זה זה הזכיר לי את אותו פרויקט להקמת מלון בלב הערבה, שהמדינה התלהבה ממנו כל כך שמיהרה לתת לו כמה עשרות מיליוני שקלים. אבל הייתה שם איזו מחלוקת משפטית, אז שמרו לו את הכסף בצד בינתיים. אלא שאז שלף בית המשפט לפרויקט "כרטיס אדום". השופטים סברו שיש פער בלתי מוסבר בין הקרקע שהמדינה הסכימה לתת ליזם ובין מה שהוא תיכנן בפועל לקחת, ושלחו אותו לקבל את כל האישורים מחדש.

 

האבסורד הוא שהכסף כבר הוכנס למגירה נעולה, ועכשיו אי אפשר להוציא אותו. הוא שוכב שם וירטואלית - שורה עלומה באיזה דו"ח תקציבי כלשהו - בעוד שהפרויקט חזר לנקודת ההתחלה. יום אחד, בכמה הקשות מקלדת וכמה חתימות על טפסים, הוא לבטח יצא לעולם האמיתי. האם מישהו יוודא שהכסף הזה - שהוא שלי ושלכם - לא מנוצל באופן שפוגע בנו?

 

כל עוד הקריטריונים לחלוקת כספי הציבור מבוססים רק על יכולת ההחזרה של המקבל ולא על טוהר כוונותיו המוכח, הבריכה שלנו תסריח. כל עוד לא יהיו תנאים חמורים שימנעו מהכסף להגיע לידיים של מי שפוגע בציבור, מי שיודע איך לבקש וממי - ימשיך לקבל את הכסף שהפקדנו למשמרת אצל המדינה. איש לא ישאל אותו יותר מדי שאלות או יציב לו תנאים קשים מדי. 

 

הכותב הוא מרצה למנהל ציבורי
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
זה הכסף שלנו
צילום: דנה קופל
מומלצים